<h1>רבינו יהונתן מלוניל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
דיני ממונות בשלשה גזלות וחבלות בשלשה ובגמרא פריך אטו גזלות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו מאי טעמא פלגינהו בתרתי בבי ומשני משום הכי פלגינהו לתרתי בבי משום דתרי דינין אית להו, דיני ממונות דהיינו הודאות והלואות, כלו' הודאות מי שבא לדון בעדי הודאה, כלו' שמביא עדים שאומרים בפנינו הודה לו, הלואות שבא לידון בעדי הלואה שמעידין בפנינו הלוהו, והלה כופר בשתיהן, לדין תורה הוה סגי אפי' בחד ואפי' אינו מומחה גמור משום דכתיב [ויקרא י"ט] בצדק תשפוט עמיתך ותשפוט חד משמע אבל רבנן חששו שמא יהיה אותו חד יושב קרנות כלומר סוחר שלא ישב בין ברכי ת"ח ויחייב את הזכאי ויזכה את החייב הילכך תקינו רבנן דלהוו שלש הדיוטות ואי אפשר דליכא בתלתא חד דגמיר ושמע מחכמים המורים הלכות דינין אבל בגזלות וחבלות בעינן מדאוריתא שלשה מומחין דשלשה אלהים כתיב בפרשה [שמות כ"ב] עד האלהים יבא דבר שניהם, ונקרב בעל הבית אל האלהים אשר ירשיעון אלהים ואין נקרא בלשון זה אלא מי שהוא מומחה וחשוב. וכל מי ששולח יד בפקדון או שכופר [בפקדון] נקרא גזלן וכן החוטף דבר מיד חברו נקרא גזלן... כ"ש דבעי' תלתא מומחין (ותנה לי') [דמה לי] חב[לות]... ליה (כאן) [כגון] החובל בחברו...
[ותשלומי ארבעה] וחמשה בטבח ומכר, האונס והמפתה, ...משלם (נזק) [קנס] דהיינו חמשים כסף וצער (ושבת) ובשת, ומפתה משלם כל הני חוץ מצער דמפותה לית לה צער.
ומוציא שם רע שטוען לא מצאתי לבתך בתולים משלם מאה כסף כדכתיב [דברים כ"ב] וענשו אותו מאה כסף כל אלו בכלל גזלות וחבלות הן שלשה מומחין בעינן, ומוציא שם רע נמי בכלל גזלות הוא שרוצה לגרש אשתו בלא כתובה אי נמי (נפיק) [עדיף] מחבלות שהרי רוצה בסקילה וחכמים או' מוציא שם רע צריך לכתחילה כ"ג כדין כל דיני נפשות שתהי' עדה שופטת ועדה מצלת ושלשה מנין להו ושפטו העדה והצילו העדה כלו' עדה שופטת ומחזרת אחר חובתו ועדה מצלת לחזור אחר זכותו ושלשה שמכריעין אותן להיות רוב ומפני שיכול להיות בו דיני נפשות שעל ידי זה שרוצה הבעל לגרשה בלא כתובה ישמע הדבר לבני העולם ויביאו עדים (ויחזירוהו) ויאמרו שראו כי הוא אמת היה הדבר ונתחייבה סקילה ויצטרכו להוסיף על השלושה עשרים ויהיה בשת וחרפה לב"ד ראשון שיאמרו עליהן לא היו יודעין לדון דין זה בלא אחרים אי נמי יאמרו דין נפשות בפחות בכ"ג.
מכות בשלשה כלו' מלקות ארבעים צריך ב"ד ובתלתא נמי סגי ור' ישמעאל פליג ואמר דצריך עשרים ושלשה דמלקות במקום מיתה עומדת.
ועבור החדש ועבור שנה מפרש בגמרא מאי עבור החדש חישוב החדש (שנים לחדש) [יושבים לחשב] אם נעשה אלול מלא או חסר... צריך שיהו... על... ואחד אומ' אין צריך בטל היחיד ומוסיפין עוד שנים ונושאין ונותנין בדבר ואם רובם יאמרו שצריכה השנה להתעבר מוסיפין עוד שנים ונגמר הדבר בשבעה, מפרש בגמרא משום הכי תקון רבנן הני שלשה חמשה ושבעה כנגד שלשה שומרי הסף למלך וחמשה מרואי פני המלך ושבעה רואי פני המלך, ועיבור שנה מטכסיסי מלכות שמים הוא לישב סדר (עולם) [שנים] על מכונם, (ובירושלם) [ובירושלמי] יבא גה"ז ויבטל גה"ז כלו' בשכר מצוה זו שיש בו גה"ז יתבטלו גה"ז ש(ה)רי מלכות אדום וישמעאל ואם יגמרו בג' [בלא] שום תוספת חכמים כיון שהן ראויין לזה הרי השנה מעוברת שלא הצריכו לשני תוספות אלא משום הדר וטכסיסי מלכות כדפרישית.
סמיכת זקנים כלומר סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור ודרשי' דכתיב [ויקרא ד'] וסמכו זקני העדה ודרשי זקני שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד ור' יהודה סבר בחמשה דריש וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה.
החליצה והמיאון בשלשה, חליצה לא תהא אלא באשה גדולה דקטנה לאו בת חליצה היא, ומיאונין לא משכחת לה אלא בקטנה יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה יוצאת בלא גט [ב]מיאון כל זמן שלא גדלה תחתיו וג' בעינן דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ומיאונין דרבנן דמדאוריתא אפי' מיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה תופשין כלום, (אבל) [אלא] אם קדשה אביה כדכתיב [דברים כ"ב] את בתי נתתי לאיש הזה.
נטע רבעי וכו', כלומר אם בא לפדותו ולחללו על המעות כדכתיב [ויקרא י"ט] קדש הלולים אחליה לקדושתיהו והדר אכליה דכי היכי דמעשר שני אדם פודה אותו מיחייב להעלותו (בידו) [בירושלים] הכי נמי מיחייב בנטע רבעי... קדש ממעשר, וכן מעשר שני [ואי]... שאין להם שער [בשוק]... שם ג' לשומן.
הערכין המטלטלין מפרש בגמרא מי שהתפיס מטלטלין לערכו ורוצה לפדותן ואין לשום מטלטלין (שווי) [שער] בשוק כיון שנעשו מלבושין הילכך אין דמיהן ידועין וצריכין שומא, משלשה שבקיאין בשומא אחד מהם כהן לפי שג' כהנים כתובים בפרשת ערכין [ויקרא כ"ז] חד לגופיה דכהן ולא ישראל ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו בישראל סגי.
לפי שעשרה [כהנים] כתובים בפרשה ג' בפרשת ערכין שהיא ראשונה ג' בפרשת בהמה וד' בקרקעות שנים מהם בשדה מקנה שנים מהם בשדה אחוזה וכיון... בקרקעות מצרכינן להו עשרת בני אדם לשום אותם ואחד מהם כהן כדפרישית אחד אצטריך לגופיה ואידך כלהו הוי מיעוט אחר מיעוט ובא לרבות אפי' יהיו (הני) [הט'] ישראל. ואדם כיוצא בהם, כלו' כיוצא בקרקעות דבעי נמי ט' וכהן חד לשומו והאי אדם לאו בבן חורין שהקדיש עצמו מיירי דבן חורין אין לו דמים אלא מיירי שאמר בפירוש דמי עלי וקימא לן שכל האומר לשון כזה שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ועבד איתקש לקרקעות כדכתיב [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם אחריכם לרשות אחוזה.
דיני נפשות בעשרים ושלשה מפורש בסוף פרק, הרובע והנרבע הרובע כלומר שור שרבע אשה, והנרבע בהמה הנרבעת לאיש נדונת הבהמה ליסקל בכ"ג כאדם הרובעה דאיתקש להדדי דכתיב [ויקרא כ'] והרגת את האשה ואת הבהמה והיינו רובע ואיתקש בהמה לאשה מה אשה בסקילה אף בהמה בסקילה, ואמר ואת הבהמה תהרוגו בנרבע כתיב.
שור הנסקל וכו', כלומר שנגח האדם [ומת...], כמיתת הבעלים אם היו נידונין שהיינו מצריכין כ"ג כך בעינן במיתת השור דהאי בעליו יומת קרא יתירא [להך דרשא ולא דנתחייב] קטלא דאם כן לא נכתוב אלא וגם... בעלים.
הזאב והארי וכו' כלומר אם המיתו אדם נדונין בסקילה כשור כדאמרן בבבא קמא אחד השור ואחד כל הבהמה בפרק שור שנגח את הפרה [נ"ד ע"ב].
בורדלס חיה היא אבל אם לא המיתו לדברי הכל אין אדם רשאי להרגן משום דבחזקת תרבות מוקמי ואין לנו להפסיד בעליהם בחנם, ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה (שבחו) [וא"צ שיבאו] לפני ב"ד דכיון שהוציאו עצמן מחזקת תרבות אין לנו להמתין (מותם) [אותם] ולדקדק במיתתן דכי גמר דינן חשבינן להו אבל עורן ובשרן נאסר בהנאה מיד כיון [שהמיתו] אליבא דר' אליעזר אבל לדעת תנא קמא ור' עקי'... ובגמ' בעי מאי בינייהו ומשני נחש איכא בינייהו כלומר דר' עקיבא בנחש מודה שכל הקודם להרגו זכה מדלא אמר כולן מיתתן בעשרים ושלש מכלל [ד]מודה לה [והקשה והרע מ]כלן הוא הנחש.
ר' אליעזר או' כל הקודם וכו' ולא גרסי' ר' אל(י)עזר משום דשמעי' ליה בפירקא קמא דבבא קמא [ט"ו ע"ב] ר' אל(י)עזר אומר בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין משמע (דמתחלה) [דמסתמא] מועדין הן.
אין דנין לא את השבט וכו', כלומר אם עבדו רובו של שבט ע"ז במזיד אלא בסנהדרי גדולה דכתיב [דברים י"ז] והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך, אל שעריך היינו ב"ד של שלשה ועשרים ואין אתה מוציא רבים אל שעריך אלא (על) [אל] שער(י) ב"ד הגדול, ונביא השקר יליף בגמ' מהזדה הזדה, מהמראה של זקן ממרא, והמראה של זקן מפורשת דכתיב [שם] וקמת ועלית אל המקום (דנביא) [כתיב בנביא] השקר אשר יזיד לדבר דבר וכת' (בהזדה) [בהמראה] של זקן ממרא ולא יזיד[ון] עוד. ולא כהן גדול דכתיב [שמות י"ח] כל הדבר הגדול יביאון אל משה [ודרשי'] דבריו של כהן [גדול] ומשה במקום ע"א קאי.
ואין מוציאין למלחמת הרשות כל מלחמות קרי רשות חוץ ממלחמות יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל כלו'... היו (יועצין) [נועצין] עם [חמשים וחמשה] סנהדרי גדולה אם יעלו למלחמה אם לא [והיו מודיעים להם כדי שיתפללו עליהם].
ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות... קדושתם קדושה אלא א"כ הסכימו כלם והביאו תודות כמו שעשה עזרא דילפי' ממשה רבינו דכתיב [שמות כ"ה] ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לדורות שיקדישו בניכם [בע"א] כמשה.
ואין מושיבין סנהדראות לשבטים כלו' שהיו מושיבין סנהדרי קטנה של כ"ג בכל (ה)עיר דכתיב [דברים ט"ז] בכל שעריך וצריכין ב"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן כדאשכחן במשה שהושיב סנהדראות ומשה במקום שבעים ואחד קאי.
ולא עיר הנדחת כדכתיב [דברים ט"ז] והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך איש או אשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל בני עיר אחת.
ולא עיר הנדחת בספר אידי דנקט עיר הנדחת אזיל ופריש שאין אדם רשאי לעשות העיר תל עולם אם היא סמוכה לעיירות של גויים אלא דנין אותה כדין יחידים בסקילה וממונן (אבד) [פלט] ובאין אחרים ומושיבין אותה ונלחמים עם שונאיהם כבראשונה. (ואם) [ואפי'] לא תהיה סמוכה לספר אין עושים תל עולם משלשה עיירות אע"פ שהודחו משום דהוי קרחה סמוכה בארץ ישראל ויבאו גוים ויחרבו ארץ ישראל, אבל עושין אחת או שנים בגמ' פריך השתא תרתי עבדינן חדא מבעיא ומשני אחת מרוח אחת ולא שתים אבל שתים בשתי רוחות עושין שאין ניכר הדבר קרחה.
סנהדרי גדולה כלומר (של לשכת) [שבלשכת] הגזית, וקטנה שבכל עיר ועיר ר' יהודה אומר שבעים דסבר שמשה היה מחשבון השבעים, ולא היה חושש ר' יהודה לבית דין שקול בסנהדרי גדולה, עדה שופטת עשרה מיחייבי כלומר מחזירין אחר חובתו, ועדה מצלת, מחזרין ומחפשין כדי לזכותו אם יוכלו ומתוך כך יצא הדין לאמתו, לעדה [הרעה הזאת] במרגלים כתיב [במדבר י"ד] שהיו י"ב צא מהם יהושע וכלב נשארו [עשרה] ממשמע שנאמר [שמות כ"ג] לא תהיה אחרי רבים לרעות כלומר אם הרוב מחייבין [לא תלך אחריהם לה]רגו שומע אני דלטובה ולזכות הלך אחריהם שאפי' מיעוט מזכין ורבים מחייבין כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות א"כ למה נאמר [לנטות] אחרי רבים להטות דמשום זכות לא אצטריך לזה שהרי שמענו מרישא דקרא אלא ודאי אפי' לחייב בא להשמיענו שנוטה אחריהם וא"כ קשיא רישיה דקרא לסופיה דקרא אלא בהכי מתרצה דלעולם בין לטובה בין לרעה הולכין אחר הרוב אלא שיש מועט הפרש ביניהם דיותר בעי חד להטייה לרעה מהטייה לטובה דלרעה בעי תרי יתירים על המזכין אבל להטייה לזכות סגי בחד יתר על המחייבין ורישא דקרא דאסר שלא נלך אחרי רבים לרעות הכי קאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות על פי (עד) אחד לחודיה יתר אבל אחרי רבים לנטות כלומר אפי' לרעות בשנים הילכך על כרחין כ"ב בעינן דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר דהא כתיב והצילו העדה ותו לא משכחת חובה דניזיל אבתריהו בפחות מתריסר שיהיו שנים יתירים לחובה מן המזכין אבל אין אנו רשאין לעשות לכתחלה ב"ד של כ"ב דשמא יתחלקו לאמצע ויהיו י"א מזכין וי"א מחייבין אפילו לטובה אין שם הטייה כלל הילכך צריך שיוסיף אחד שיהיו כ"ג כי היכי דליהוי תמן הטיה לטובה, ובגמרא פריך כיון שאין ב"ד שקול ומצרכת כ"ג הטייתך לרעה על פי שנים לחודיהו לא משכחת לה דאי י' מזכין וי"ג מחייבים נמצא דשלשה יתרים לרעה ואי י"א מזכין וי"ב מחייבין ליכא הטייה לרעה אלא אחד ומשני דלא משכחת להטייה לרעה על פי שנים דוקא אלא (בשאותו) [בשאומר] אחד משלוש ועשרים (אינו) [איני] יודע להבחין בין טעם של חובה לטעם של זכות, וקימא לן דכשאומר איני יודע כמאן דליתיה(ו) דמי ומוסיפין עוד שנים והוו כ"ד ומשכחת להו דהוו י"א מזכין וי"ג מחייבין דהוו ב' מטין לחובה בלא פחות ובלא תוספת והיכא דהיו מוסיפין עליהן אין אנו חוששין שמא יהיו שקולים שי"ב מזכין וי"ב מחייבין [מוסיפין עליהן עוד] שנים ואם כל אלו שנים מחייבין איכא הטייתך לרעה ואם חולקין דחד מזכה וחד מחייב הולכין ומוסיפין עליהן עד שיהא סנהדרי גדולה של ע"א.
<h2>דף ב:</h2>
וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרי של כ"ג ק"כ מפרש להו בבריתא כ"ג כנגד סנהדרי קטנה ושלוש שורות של כ"ג בכל אחת ואחת הא צ"ב י' בטלנין של בתי הכנסת הא ק"ב וב' סופרין וב' חזנין וב' בעלי דינין וב' עדים וב' זוממין וב' זוממי זוממין הא קי"ד וב' גבאי[ם] של צדקה וג' מחלקין הא קי"ט ורופא אחד שיהא אומן דהיינו מקיז דם וסופר השטרות ומלמד אחד לתינוקות הא (קכ"ב) [ק"כ]. ר' נחמיה אומר ר"ל דהיינו כ"ג עשיריות כדי שיהא כל אחד ואחד על עשרה דבציר מעשרה לא אשכחן שררות.
<h2>דף ד:</h2>
ת"ר דיני ממונות בשלשה כלומר הדיוטות שמורין הלכות דינין וראשי פרקין וכללין לבני אדם.
<h2>דף ה.</h2>
כגון אנא דגמירנא שקבלתי שמועות על הדינין מרבותי, וסבירנא דיודע אני להוסיף ולהשיב טעמים מדעתי, ונקיטנא רשותא מבי דינא לדון ואם אטעה בשיקול הדעת שאהיה פטור מלשלם ויעמוד הדין במקומו כמו (שפסל) [שפסקתי] אותו דייננא דינא ביחידי ולא הדר דינא כלל, אבל אי לא היו כל אלה שלש מדות דיניה לא דינא והדר דינא לגמרי, או דילמא בב' מדות שגמיר וסביר נקרא מומחה (מ)[ל]רבים ומפטר מלשלם וקם נמי דינא. אי את קרית להו כגון מי שמשתדל (תחילה) [מאיליו] לשים שלום בין שנים שנתעצמו זה עם זה בדיני ממונות, זיל שלים דהא לא קבלוך עליהו כלל שיעשו כדבריך בין לדין בין (לטענה) [לטעות], ואי אינהו קרו לך לא תשלים, דהא קבלוך עליהו שהרי פייסוך שתדון (בפניהם) [ביניהם] שהיה ניכר להם דגמיר וסביר את ועל מנת כן עשו שיקבלו דין שלך כפי שיראוך מן השמים ש"מ דלא בעי נקיט [רשותא] מב"ד כיון דגמיר וסביר.
וכי טעי כלומר בשיקול הדעת [ליפטר ולא] לישלם מביתו ולא להדר נמי דינא שאם טעה בדבר משנה לא מהני ליה רשותא והדר דינא לגמרי ולא לישלם כלל לפי שאין בדינו ממש ולא מיקרי דין כלל, לינקוט רשותא מבי ריש גלותא ואע"ג דגמיר ולא סביר יועיל לו רשות הנשיא כאלו הוה גמיר וסביר. והני מילי דמהני רשותא מבי נשיא, מהכא להכא, מריש גלותא דבבל למידן דינא בבבל, ומהתם להתם ומנשיא ארץ ישראל לדינין שעושה בארץ ישראל, ומהכא להתם דיותר שוה הריש גלות דבבל מנשיא דארץ ישראל שריש גלותא הם לגמרי מבית דוד הזכרים, והלל שממנו נשיאי ישראל היו מבנות דוד, וכן הוא אומר לא יסור שבט מיהודה... אלו נשיאים שבארץ ישראל שמלמדין תורה ברבים, ושבט עדיף ממחוקק.
<h2>דף ה:</h2>
כנגד מחנה ישראל, דכל מאן דבעי מילתא אזל לגבי משה דכתיב [שמות ל"ג] והיה כל מבקש י"י, ואע"פ שהיה המחנה שלוש פרסאות דכתיב [במדבר ל"ג] ויחנו על הירדן מבית הישימות ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוי שלוש פרסאות.
פשרה בשנים, אבל בפחות משנים לא רגילי למעבד כי היכי דליהוי עליה סהדי כמה שפשרו ביניהם, [ו' ע"א] והני מילי בשנים שעשו פשרה דפשרתם פשרה ולא מצו הדרי בהו דוקא בקנין דאי לא קנו מיניה אע"פ שמודה [ש]כך היה הפשרה יכולין לחזור בהם... כיון שנגמר הדין שוב אין יכולין לחזור בהן דאין לאחר גמר דין כלום דכיון שפסק כדין וכהלכה אין אנו מסופקין שמא יאמר בענין אחר אבל בפשרה שמא יראה בעין דעתו לעשות הפשרה בענין אחר הילכך אינה נגמרת הפשרה עד שיהא בה קנין כאשר יפסקו ותכף שאמ' כך וכך הסכמנו אין אחריה כלום ששנים שדנו אע"פ שקנו מידם אין דיניהם דין, ובפשרה היכא שקנו מידם אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן.
<h2>דף ו:</h2>
מצוה לבצוע, כלומר מצוה לפתוח להם שיקבלו פשרה והכי אמרי' בגמרא מצוה למימר להו, אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו, וכי יש שלום במקום שיש משפט, כלומר הלא אחד צועק שהעבירו עליו ב"ד את הדרך כשחייבוהו. מצוה לבצוע, מפרש ואזיל (ו)אם הם רוצים אבל לא לעולם על כרחין והני מילי מקמי גמר דין ואע"פ שיודעין להיכן הדין נוטה יכולין לבצוע, אבל לאחר גמר [דין] שבפירוש אמר להם איש פלוני אתה זכאי אם יעשו פשרה ויטלו מן הזכאי קצת ממה שהיה ראוי לו אין לך גזל גדול מזה שנ' [משלי י"ז] ולפני התגלע הריב נטוש, וליתה כלומר דאפי' לאחר שיודעין להיכן הדין נוטה יכולין להטיל פשרה ביניהם.
אתה רשאי לומר להם איני נזקק (לומר) לכם שמא יתחייב חזק בדין ונמצא קשה רודפו, כלומר רודף לדיין ואין בזה משום לא תגורו מפני איש, אבל משתדע להיכן הדין נוטה על זה נאמר [דברים א'] לא תגורו מפני איש ויגמרו להם את הדין, ואע"פ שיודע שירדוף אחריו החייב. מנין לתלמיד וכו', כלומר אפילו על התלמיד נאמר לא תגורו, ומשום הכי קאמר בלשון רבים, ובמקום אחר בשבועות [ל"א ע"א] מייתי מדבר שקר תרחק.
ושמא יאמר הדיין מה לי ולצרה הזאת כלומר שמא אטעה בדין מוטב שלא אשמע את טענותיכם, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, כלומר כיון שפוסק את הדין כפי שברור לו שוב אינו נענש עליו כיון שאינו מטה את הדין בכונה ויש לו שכר כיון דליכא עדיף מיניה שידון ביניהם.
[ע"ז י"ט ע"ב] זה התלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, וזהו הפילה שהוא מלשון נפל שלא כלו לו חדשיו, זה המגיע להוראה ואינו מורה, ודריש עצומים מלשון עוצם עיניו כלומר שעוצם עצמו ומונע מלהורות לרבים אע"פ שיודע(ין), ורבים הרוגיו שידע להתיר דם שאינו מראה דמים הטמאים באשה ואינו משתדל בדבר ונמנעת מלהזדקק לבעלה כל שבעה שאם היה מתירה היתה מתעברת באותן ז' ימים.
[שבת י' ע"א] הוה קא חליש לבייהו מרוב התעניות.
<h2>דף ז.</h2>
גורם (לשכינה שתסתלק מישראל) [שתשרה שכינה בישראל] שנ' [תהלים פ"ב] אלהים נצב בעדת אל למה משום דבקרב אלהים ישפוט, [גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר] [שם י"ב] משוד עניים הצועקים על ב"ד שהטו את דינם, עתה אקום מביניהם ואשב חוץ לחומותם. וקבע את קובעיהם נפש, כלומר מי שגוזל ישראל חברו ממון הב"ה נוטל נשמתם מהם.
[יבמות ק"ט ע"ב] ומדמין מילתא למילתא ויש לו רב בעיר שיכול לשאול ממנו פסק הדין ולעמוד על העיקר כיון שאין הדין מפורש לו מחמת קבלה.
<h2>דף ז:</h2>
ואפילו במקום חתך, כלומר ואפילו בדין שהוא פסוק ועומד מפי השמועה, אעפ"[כ] צריך שיע(נ)יינו בדין בשעה שהוא בא לפניהם, ואפי' התלמיד שיושב לפני רבו צריך שיתן אל לבו אם גומרין הדין כמשפט אם לא.
כי היכי דלימטיין שיבא מכשורה, כלומר שאם יטעו בדין שהוא י' דינרין לא יתחייב מהם אלא דינר אחד, שיבא מלשון [הושע ח'] שובבים יהיה עגל שומרון, רוצה לומר חתיכות.
אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום, כלומר שהוא עשיר ואינו צריך לגמילות חסד מבני העולם הילכך אינו מתבייש מהם וגומר דינן כמשפט שאם היה צריך להם שמא מחזר לזכות מי שההנה אותו פעמים רבות, ויש מפרשים אם דומה למלך כלומר שהוא בקי בדינין ומלא חכמה כמלך שהוא עשיר אין לירוא ממנו שמא יטעה בדין, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות לשאול תרומותיו כן הוא צריך לחזר אחר הלכות דינין, יהרסנה שמא יעלם ממנו מה שהוא צריך לאותו דין.
[כתובות ק"ה ע"א] אגר בטילה, כלו' כפי שהיה דרכו להשתדל בכל יום ולא היה יכול לחיות הוא ובני ביתו בלעדי זה וב' בעלי דינין היו נותנין לו שוה בשוה ולמה יטה לבו לזה יותר מזה, [שם ע"ב] דדלי בחריקאי [נ"א בהדי קאי] ואידון לכו, כלומר שהיה רב הונא משקה גנתו בכל יום ועובד אדמתו וכשהיו לו ב' בעלי דינין מסתכמין לבא לפניו לדין היה אומר להם שכרו לי אדם אחד מן השוק שישקה לי את הגן, ודוקא בטילא דמוכח שניכר ומפורסם לכל שמתבטל [מחמת] אותו דין ממלאכתו דליכא למחשדיה דקא שקיל שוחדא. [שם] דלית ליה לאושולי, כלומר שאין לו חפצים אחרים שצריכין לבני אדם הילכך כיון שהם מהנים אותו והוא אינו מהנה אותם יש לחוש שמא יטה משפט העשיר שהוא מהנה לו תדיר, אבל אית ליה חפצים שצריכין לבני העיר והוא משאיל להם כל זמן שירצו כשר לדון אותן שאין לו להתבייש מהם כלל, וחשד נמי ליכא. [שם] שוחד דברים, כלומר שאין בו חסרון כיס כדמפרש ואזיל, יהיב לי' ידא (שיטען) [שישען] עליו ולא יירא בעברו אותו גשר, פרח גדפא, נוצה של עופות שקליה מיניה כדי שלא יתבזה בפני אדם שהנוצה עומדת בראשו או בזקנו. [שם] כסייה, כלומר בעפר שלא יהא לו איסטנינות ומיאוס כשרואה הרוק לפניו.
ובמקום תלמידי חכמים, כלומר שהיו מצויין לפני תלמידי חכמים שהיו ראויין להיותם שופטים ואינו עושה על כן עונשו מרובה.
הוו מתונין בדין, כלומר שלא יפסקו אותו במהרה, אלא שיעיינו בו אע"פ שהוא פסוק להם ודנו אותו כזה כמה פעמים, דכתיב [שמות כ'] ולא תעלה במעלות, כלומר דרך העולם הוא שבמהרה עולין בכבש שיש בו מעלות בנויות ובלא פחד יותר מכשאין בו אלא שהוא חלק.
[קידושין ע' ע"א] אסור לעשות מלאכה בפני שלשה, יש לומר משום חשד שהוא צריך שישים כל עסקו בצרכי צבור ויש לומר לפי שבושה הוא לצבור שעליהם מוטל לעשות לו כל מה שצריך לו.
שלא יפסע על ראשי עם קדש, כלומר שלא יעבור לפניהם בדרך אם יוכל ללכת בדרך אחרת כדי שלא יטרחו שיקומו מפניו ויהדרו אותו כדכתיב [ויקרא י"ט] מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ולא תעלה במעלות שלא יראה גדולתו לרבים ויהיה להם לטורח.
אשר תשים, אשר תלמדם מיבעי ליה, אלו כלי הדיינין, חוטרי להכות מי שממרה על דברו כדכתיב בעזרא [נחמיה י"ג] ואכה אותם ואמרטם ואקללם, וסנדלא לחליצה (ו)אם יבא דין יבם ויבמה לפניו, ושיפורי לנדות מי שלא ירצה לבא עם בעל דינו לדין, ורצועה למי שהוא חייב מלקות.
שמוע בין אחיכם מכאן שאין הדיין רשאי לשמוע טענת האחד אם לא יהיה חברו לפניו, דהא כתיב שמוע וקרינן נמי שמע שמזהיר לבעל דין שלא (יטעום) [יטעים] דבריו לדיין אלא בפני בעל דינו שאם יאמר שקר ימהר חברו ויכזיבנו.
צדק את הדין בלבך ואחר כך חתכהו, כלומר התישב בדבר ותהפך בו היאך ראוי שתפסוק אותו קודם שיצא מפיך איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב.
<h2>דף ח.</h2>
כתיב [דברים א'] ואצוה את שופטיכם שמזהיר לדיינין שלא יכעסו אם הבעלי דינין הן קשין אל ימנעו עצמן מלשמוע טענותיהם אע"פ שמקללים הם אותם, כאשר ישא האומן את היונק, כלומר שאדם סובל מבנו כמה טרחים וכמה הכעסות כל כך הוא חייב לסבול מן הציבור, ואצוה אתכם אזהרה לציבור, שיקבלו עליהם מה שגוזר הדיין עליהם אע"פ שהוא קשה בעיניהם.
ואמר משמיה דחד מינייהו, כלומר שאמר לו פלוני הדיין קורא אותך שתבוא לדין שחברך קובל עליך והוא לא רצה לזוז ממלאכתו ולבא לפניו לא כתבינן עליה פתיחא דהיינו שמתא ביד בעל דינו שהוא סרבן לבא לדין דיש לדון אותו לזכות שמא היה סובר שלא היה שם אלא דיין אחד ואינו ראוי לדון פחות משלשה עד שיעיד השליח שאמר לו בשליחות כולם, ובמועד קטן [ט"ז ע"א] אמרי' ששליח ב"ד נאמן לומר כך וכך התריס לפני שלוחכם ולית בה משום לישנא בישא והם פוסקין על פיו ומנדין אותו, והני מילי בלא יומא דדינא שאינו יום שני וחמשי שהם מזומנים מימות עזרא לדין הילכך יש לדון אותו לזכות כיון שלא הודיעוהו ששלשה דיינין היו שם אלא אחד מן הדיינין... לפי שדבר ידוע הוא שכולם יתקבצו שם במהרה ולא ישנו ממנהגם וכמו ששמעו בשלשתם דמי שהוא סרבן לדון לפניהם והילכך כתבינן (לדין) פתיחא עילויה מיד.
<h2>דף י.</h2>
ושפטום הרי כאן שנים, וכתיב בתריה [דברים כ"ה] והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט ואין ב"ד שקול שהרי היה צריך לאומדנא כמה יוכל לסבול ואם השנים חולקין זה כנגד זה שזה אומר י"ח יוכל לסבול וזה אומר כ"א שהם מכות הראויות להשתלש שליש מלפניו ושני שלישי לאחוריו צריך שיהא השלישי מכריע כדברי האחד ויגמר הדין על פי הרוב.
<h2>דף י:</h2>
ואם גמרו בשלשה מעובר שלא היו מצריכין גה"ז אלא מצוה כדי שיתעסקו רבים באותה מצוה, ויבא גה"ז ויבטל גה"ז כדמפורש בפי' המשנה.
<h2>דף יח.</h2>
כהן גדול דן ודנין אותו וכו', כלומר אע"פ דאין מעמידין מלך בסנהדרי משום דכתיב [שמות כ"ג] לא תענה על ריב ודרשינן לא תענה על רב, אבל בכהן גדול אין לו כל כך אימה יתירה ויכול אדם לחלוק עמו הילכך ראוי הוא לדון נמי דיני נפשות ודנין אותו כל ב"ד שבעולם אם יש עליו תביעת ממון ואין מצריכי' על דינו לבא לפני סנהדרי גדולה אע"ג דאי מתחייב דיני נפשות אין דנין אותו אלא בב"ד של ע"א כדתנן באידך פירקין [ט"ז ע"א] מדכתיב [שמות י"ח] הדבר הגדול יביאו אליך, ומשה במקום ע"א קאי ודרשינן דבריו של גדול אבל בדיני ממונות שיש לאחרים תביעה עליו אינו צריך ע"א.
ומעיד לאחרים אם הלוו אחרים בפניו, ובגמ' מקשי אמאי מעיד הא פטרי' מהשבת אבדה לזקן שאינה לפי כבודו כדכתיב [דברים כ"ב] והתעל[מ]ת מהם, אע"ג דכתיב לא תוכל להתעלם ודרשינן פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם הא כיצד היה כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו לכך נאמר והתעלמת והכא [נמי זילותא] הוא לכהן גדול שיבא ויעיד על ממון לפני ב"ד קטן ממנו, ומשני דמעיד הוא לבן מלך ומשום אהבת בנו מוחל המלך כבודו ויושב עם ב"ד כי היכי דלא ליחשוב כהן גדול לבזוי ולאחר שיקבלו עדותו יצא המלך וכהן גדול וב"ד יעיינו בדין, ומעידין לו, כלומר עליו.
חולץ אם מת אחיו בלא בנים ואינו יכול ליבמה מפני שהוא אסור באלמנה תחלוץ לו יבמתו, וחולצין אחיו את אשתו אם לא ירצו ליבם אותה או מיבמין אותה אם ירצו, אע"ג דבמלך תנן (עליו) אין מיבמין את אשתו התם משום כבוד מלכות הוא, אבל אשת כהן גדול רשאין ליבם, אבל הוא אינו רשאי ליבם אשת אחיו שהרי הוא אסור באלמנה, ולא מיבעיא אם היא אלמנה מן הנישואין דאסירא ליה משום עשה דכי אם בתולה מעמיו יקח (עשה) [אשה] ומשום אלמנה לא יקח ודין הוא דלא אתי עשה דיבמה יבא עליה וידחה לא תעשה ועשה, אלא אפילו אלמנה מן האירוסין דליכא אלא לא תעשה לחודיה שהרי בתולה היא עדיין אפילו הכי לא דחי ליה מדרבנן גזירה ביאה ראשונה דאיכא עשה דיבמה יבא עליה משום ביאה שנייה דליכא מצוה שאם רוצה מגרשה בגט לחודיה ואינה צריכה חליצה.
מת לו מת אינו יוצא אחר מטתו משום חששא דילמא אתי למיגע וכתיב ביה בכהן גדול [ויקרא כ"א] על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא אלא [הן] נכסין והוא נגלה כלומר כשהן נכנסין למבוי זה ראשון הוא נגלה, כלומר עומד חוץ למבוי, וכשהן יוצאין מן המבוי והן נגלין הוא נכסה ונכנס למבוי כי היכי דתיהוי ליה הכירא ולא ליגע במת. ויוצא עמהם עד פתח העיר ועד פתח העיר יכול לעשות היכירא זו דהן נכסין והוא נגלה אבל מפתח העיר ואילך דהכל בגלוי וליכא היכירא דמבואות אינו יוצא עמהם. ור' יהודה סבר שמא ישכח מרוב אבלו ויטמא הילכך לא יועיל לו שום היכירא וזה טעמו דקרא דכתיב [שם] ומן המקדש לא יצא ר"ל ממש משום האי גזירה ורבנן דרשי ליה לקרא הכי לא יצא מקדושתו, כלו' יעשה היכירא בדבר כדי שלא יבא לידי טומאה.
וכשהוא מנחם אחרים כלומר בשורה כשחוזרין מלקבור את המת והוא ליוה אותו משום כבוד המת שאינו שלו וליכא למיחש לטומאה שהרי אינו מוטל עליו, דרך כל העולם עוברין זה אחר זה (ומניחין) [ומנחמין] את האבל במעמד ומושב שלו, הממונה דהינו סגן הכהנים ממצ[ע]ו לכהן גדול, בינו לבין העם, כלומר שהממונה בימינו וכל העם בשמאלו והוא באמצע, ומפרש בברייתא שהכהן גדול אומר לאבלים התנחמו כלומר ימציא לכם שמחה והרוחה ממקום אחר שתשכחו האבל הזה. וכשהוא מתנחם מאחרים, כלומר שהכהן גדול הוא אבל אומרים לו כל העם אנו כפרתך, כלומר בנו תתכפר, שכל מה שראוי לבא עליך מיום זה ואילך אנו נהיה במקומך, והוא משיב להן תתברכו מן השמים. וכשמברין אותו כדקימא לן [מו"ק כ"ז ע"ב] אבל סעודה הראשונה אסור לאכול משלו, כל העם מסובין על הארץ, לפי שהן צעורין ומתאבלין על צערו והוא (מסיב) [מיסב] בכבוד על הספסל, בירושלמי [ה"ב] מפרש לפי שכהן גדול חייב בכפיית המטה ואין כבודו שיעשה כפיית המטה הילכך יושב על הספסל שאינו צריך לכפותו, אבל במלך אינו חייב כלל בכפיית המטה, לפיכך יושב על הדרגש אע"פ שאבל [אחר] חייב לכפותו או להתיר קרביטיו.
המלך לא דן וכו', אין דנין משום דגנאי הוא לו שיבא לפני ב"ד פחות ממנו וכתיב [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וכיון שאין דנין אותו [אינו] ראוי לדון אחרים, דכתיב [צפניה ב'] התקוששו וקושו, כלומר קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים, וכיון דאין דנין אותו ש"מ אין מעידין עליו, והוא אינו מעיד על אחרים משום דגנאי הוא לו.
לא חולץ דגנאי הוא לו [לבוא] לב"ד ותהא יבמתו רוקקת לפניו ואומרת ככה יעשה לאיש, ויבום נמי גנאי הוא לו לקום על שם אחיו, ולא חולצין לאשתו, דהא אם רצו ליבם אין מיבמין אותה דהא אסור להדיוט לישא אלמנתו של מלך, ור' יהודה פליג ואמר שאם רצה למחול על כבודו כבודו מחול ורבנן סברי דאין כבודו מחול משום דכתיב [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ואין נושאין את אלמנתו, הילכך אין מייבמין את אשתו, ור' יהודה פליג ואמר דמלך נושא אלמנתו של מלך הילכך אם היה אחיו נמי מלך מייבם את אשתו אבל אם הוא הדיוט לא.
<h2>דף כ.</h2>
מת לו מת (וכו') אינו יוצא מפתח פלטרין שלו, כלו' אינו מתאבל כלל עליו ואם רצה למחול על כבודו כבודו מחול, הילכך כשמברין אותו אכילה ראשונה כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף השם, והוא מיסב על הדרגש, אע"פ ששאר אבלים אסור לעמוד אלא על מטה כפויה אבל הוא רשאי לפי שאינו מתאבל אלא שיש לו אנינות בלב הילכך אינו עומד על המטה כמנהגו אלא מיסב על הדרגש והוא ערשא דצלא, והוא מטה של עור ורצועות תלויות בשפת העור וכשרוצין לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה, וכשמתירין אותן הוא נופל מאיליו וזהו כפייתו לשאר אבל לפי שהוא חס לכפות[ה] כדי שלא יתקלקל העור בלחלוח הקרקע לפי שאין ראשי כרעיו גבוהין, אבל מלך שאינו מתאבל אינו חייב בכפיית המטה, וגלי לן בחד ממיני אבלות והוא הדין לשארא שאינו קורע אלא פורע ואינו אסור בנעילת הסנדל.
<h2>דף כ:</h2>
ומוציא למלחמת הרשות וכו', כלומר צריך שימלך עם ע"א סנהדרין אם ילחם במלחמת הרשות כדי שיתפללו עליו לפני הלחמו עם אויביו, וכל מלחמה שאינה של כבוש ארץ ישראל נקראת מלחמת הרשות. ופורץ גדרות אחרים לעשות לו דרך לשדהו ולכרמו. והוא נוטל חלק בראש, כלומר נוטל מחצה מאותו עיר שהוא יפה יותר כדכתי' בפרשת המלך שהוא בספר שמואל דכתיב [א' ח'] שדותיכם וכרמיכם יקח.
<h2>דף כא.</h2>
ולא ירבה לו נשים, אלא י"ח כדאשכחן בדוד שהיו לו ששה נשים ואמר לו הנביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה דהיינו י"ח ואפי' היו צדקניות או רשעניות מותרות לו עד זה החשבון ולא יותר, ור' יהודה דריש טעמיה דקרא ואומר שלא ירבה ולא יסור ב' מצות הן לא ירבה לו יותר מי"ח צדקניות ורשעניות אפי' אחת לא ישאנה משום שנ' [דברים י"ז] לא יסור לבבו, ודוקא במלך הוא דפליגי אבל בהדיוט נושא כמה נשים (כשרים) [כשרות] והוא דמצי קאים בסיפוקייהו.
<h2>דף כא:</h2>
ולא ירבה לו סוסים מרכבות פרשיו וחייליו אבל שיהיו לו ב' או ג' למרכבתו שירכוב פעמים על זה ופעמים על זה אסירי לפי שהסוסים היו באים ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלוח לו שלוחים לקנות לו בזול ועוברים בלא תוסיפו לראותם עוד.
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, אלא כדי שיתן א(כ)[פ]סניא כלו' כדי לתת שכר חיילותיו מדי שנה בשנה הנכנסין והיוצאין עמו כל השנה אבל לא יאצור יותר כדי שלא ירום לבבו ולא יגבה על אחיו, ויש מי שמפרש כדי שלא יטיל מס על ישראל כדי לאצור אוצרות כסף אלא כפי מה שצריך לו להוצאותיו ולהוצאות רכבו ופרשיו ולא יעשה כמו שעשה שלמה שהטיל מס גדול על ישראל עד שרב חילו וכספו שהיה נותן כספו וזהבו כאבנים שהיה עושה מקום מושבות שבשוקי ירושלם של כסף וזהב גדולות כעשר אמות כדי שלא יגנבו והן היו אוצר שלו שהניחו לו אבותיו על כן צעקו ישראל על רחבעם אביך הקשה את עולנו [מלכים א' י"ב]. וטעה נמי שאמר אני ארבה ולא אשיב את העם מצרימה כלומר שהיה סבור כל כך ממון יש לי שאוכל לקנותם ביוקר בארץ ישראל להשתכר ובסוף כל כך נתייקרו לו עד ששלח לו שלוחיו למצרים לקנותם בזול.
וכותב לו ספר תורה לעצמו, כלומר שאע"פ שהניחו לו אבותיו צריך שיכתוב אחרת הוא.
<h2>דף כב.</h2>
אין רוכבין על סוסו, כלומר בין בחייו בין במותו ומשום הכי היה דרך המלכים לשרוף עליהם כל כלי תשמיש(ו)[ם] מטה ושולחן וכסא ומנורה המיוחדות להם כדי שלא ישתמש אחר (מ)[ב]הם [ע"ז י"א ע"א] וכן על הנשיאים, ומעשה באונקלוס הגר ששרף על רבן גמליאל יותר [מ]שוה שבעים מנה צ[ו]רי מכלי כסף וזהב שהיה משתמש בהן, והיו עוקרין פרסות סוס שהיה רוכב עליו. ואין רואין אותו ערום שנ' שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, שתתיירא מהבי(א)[ט] בפניו.
<h2>דף כג.</h2>
דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וכו', מפרש בגמ' כל אחד מן הבעלי דינין בורר לו זקן אחד מבני העיר ואומר אני רוצה שיהא זה אחד מן השלשה דזהו בעיני טוב וישר עם השם ועם אנשים, וכן אומר חברו מזקן אחד ולפי שהוא ב"ד שקול צריך שאותם בעלי דינין עצמן יבחרו להם זקן אחר שיהא עמהם בדין, שאם לא ישנו אותו שלישי שניהם לא יהיו דיניהם דין אע"פ שאותו שנים זקנים אומרים שבררו שראוי והגון הוא לדין, ורבנן סברי אין צריך לשלישי דעת בעלי דינין אלא סגי בדעת אותם שנים זקנים שבררו להם (סגי) ומשום הכי מודים ר' מאיר ורבנן שכל אחד ואחד בורר לו זקן אחד כרצונו לפי שמתוך כך יצא הדין לאמתו, כלומר דצייתי להו בעלי דינין לב"ד דסבר החייב הרי אני בעצמי בררתי האחד וקים לי(ה) ביה שאם היה יכול להפוך בזכותי היה מהפך והדיינין עצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום.
זה פוסל דינו של זה, כלומר (לא) יכול לומר לא אדון לפניו, ומוקים לה בגמ' דבערכאות שבסוריא שנו, כלו' שאין מומחין אלא שהסכימו הקהל עליהם שיקבלו אותם לדון דיני הקהל ועכשיו לאחר שנה או שנתים מתקשה אחד ואומר לא אלך לפני ב"ד זה אע"פ שקבלוהו הקהל עליהם אלא לפני ב"ד אחר מומחה שאברור אני לדין זה והשני עומד כנגדו לומר לא אלך אלא לפני זה שהסכימו הקהל עליו ר' מאיר סבר יכולין זה על זה לעכב אע"פ שהוא מקובל מן הקהל זה כמה שנים כיון שאינו מומחה כל כך אלא יבררו להם זה זקן אחד וזה זקן אחד כדפרישית לעיל, ורבנן סברי כיון שבני הקהל קבלוהו עליהם אינו יכול למחות בידם ולברור זקן לעצמו אע"פ שאינם כל כך מומחין אלא א"כ באין לפסלן מחמת טענה ברורה או מחמת קורבא או מחמת אהבה או מחמת שנאה או פסלות אחר, אבל כיון שהם כשרים או שהם מומחים יותר או שהמחוהו הקהל עליהם הרי הם כמומחין מפי ב"ד ואין יכולין לפסלן.
זה פוסל עידיו של זה וכו', מקשה בגמ' כל כמיניה דפסיל עידיו נוגע בעדות הוא והאיך הוא מצטרף עם אחר שבשוק לפסלו ולומר עליהם גזלנים הם, ומשני כגון שהוא טוען דאיכא ב' כיתי עדים והוא קורא ערער דפסול משפחה על האחד מכת אחת שאומ' ממשפחות העבדים הוא שלא נשתחררו דר' מאיר סבר כיון דאיכא כת אחרת זולתי (עוד) [העד] ועוד שיש לתלות שאין כוונתו לפסלו מחמת עדות זו אלא כדי שלא יתערב בישראל עוד תלינן לקולא אע"ג דממילא קא מיפסלי, רבנן סברי אכתי נוגע בדבר הוא ואע"פ דאיכא שני כיתי עדים דשמא תיפסל כת השנייה על ידי עדים אחרים ונמצא שהוא נהנה בעדות זו שמעיד שפסול משפחה יש בו אבל בכת אחת לדברי הכל נוגע בדבר הוא.
למה להו למעבד הכי, כלומר למה התובע בוחר לו זקן אחד והנתבע זקן אחד ליברור חד מיניהו תלתא שהגונים בעיני הקהל ואיך יפסל[ם] השני כיון שהם כשרים, ומשני כיון דזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יצא הדין לאמתו, כלומר דצייתי בעלי דינין להו דסבר החייב הרי אני בעצמי בררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך, והדיינין עצמן נוחה דעתן להפוך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום.
נקיי הדעת, כלומר גדולי הדור שלא היו רוצים לבוא לבית דין [נ"א לבזות את עצמן] ולא היו מוחלין על כבוד תורתן אלא א"כ יודעין מי יחתום עמהם שמא יחתימו עמהם עד אחד פסול לעדות ותבטל עדות כולה ונמצאו אלו בושים. מי יושב עמהם אדם הגון ואין נכנסין לסעודה וכו', שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עמי הארץ בסעודה.
<h2>דף כד.</h2>
אמר לו נאמן עלי אבא וכו', כלומר נאמן עלי(ה) אבא או אביך להיות דיין אע"פ שהוא פסול מן התורה לדוננו לא לזכות ולא לחובה דנפקא לן מלא אויב לו ולא מבקש רעתו [במדבר ל"ה] ולא טובתו ידוננו ונפקא לן נמי מלא יומתו אבות על בנים [דברים כ"ד], וכן שלשה רועי בקר שאין בקיאין בהלכות דינין. ר' מאיר אומר יכול לחזור בו אפי' לאחר גמר דין מזה הויתור שאמ' לו בין שאמרו התובע דהינו מחול לך [מיד] שאומר אליו פטור אתה, ובין שאמרו הנתבע דהינו אתן לך, וחכמים סברי אינו יכול לחזור בו כיון דלאחר גמר דין הוא אפי' באתן לך אינו יכול לחזור בו וכ"ש במחול לך דהיינו כשאומרו התובע אבל לפני גמר דין לדברי הכל יכול לחזור בו אפי' במחול לך, והני מילי דלא קנו מידו אבל קנו מידו אין לאחר קנין כלום ושוב אין יכולים לחזור בהן.
היה חייב לחברו שבועה וכו', כגון שהיה לו מודה מקצת וכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ואמר לו התובע לנתבע דור לי בחיי ראשך כלומר אותה שבועה בחפץ שאתה חייב לי לישבע אני מותר לך בשבועה קלה כזו דהיינו שתשבע לי בחיי ראשך לחודה ונשבע לו בחיי ראשו ורוצה עכשיו לחזור בו ולהשביעו בשבועת התורה, ר' מאיר אומר יכול לחזור בו אע"פ שנשבע לו בחיי ראשו דהיינו (דלאחר) [כלאחר] גמר דין והיינו נמי מחול לך שאינו מחוסר מעשה דנתינה אפילו הכי יכול לחזור בו מזה הויתור, וחכמים סברי אינו יכול לחזור בו כיון שנשבע לו דהיינו כלאחר גמר דין ולא מבעיא בנשבעין ולא משלמין דפטור דהיינו מחול לך אלא אפי' בנשבעין ונוטלין כגון שכיר ונגזל ונחבל דהיינו אתן לך במחוסר מעשה דנתינת שכרו נמי אינו יכול לחזור בו כיון שכבר נשבע.
נאמן עלי אבא, בדיינין קא מיירי מדקתני שלשה רועי בקר, דאם לעדות שלשה למה לי בשנים סגיא. אמר רב דימי הא דקתני נאמן עלי אבא כגון דקבליה עליה בחד דיין ויש שנים כשרים עמו, ואפי' הכי כיון דפסיל מדאוריתא מצי הדר ביה וכ"ש אי קבליה עליה בתרי, ורבנן דסברי דאינו יכול לחזור בו לאחר גמר דין הוא הדין נמי אי קבליה עליה בתרי.
מחלוקת במחול לך, כלומר שהתובע אמר לנתבע תכף שאביך זכה אותך בדין אני מוחל לך כל תביעותי וזכה שבידך והתם הוא דאמרי(נן) [רבנן] דאינו יכול לחזור בו, אבל באתן לך, כלו' שהנתבע אומר זה הויתור לתובע שתכף שאביו יחייב אותו אחזיר לו כל מה שהוא תובע, ואפי' לאחר גמר דין מודו רבנן דיכול לחזור בו שהוא מחוסר גוביינא, ור' יוחנן אמר אפי' באתן לך מחלוקת כלומר אמרי רבנן דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו אע"ג דמחוסר גוביינא.
<h2>דף כד:</h2>
מחלוקת לפני גמר דין, ובהא הוא דקאמר ר' מאיר דיכול לחזור בו, ורבנן סברי אפי' לפני גמר דין אינו יכול לחזור בו כיון דכבר התחילו הדין אבל לאחר גמר דין אפי' ר' מאיר מודה דאינו יכול לחזור בו, ור' יוחנן אמר לאחר גמר דין נמי קאמר ר' מאיר דיכול לחזור בו. והלכה כדברי חכמים דאינו יכול לחזור בו כיון שנגמר הדין אבל לפני גמר דין אפי' חכמים מודים דיכול לחזור בו. אין לאחר קנין כלום, ואפי' לפני גמר דין שוב אינו יכול לחזור בו.
ואלו הן הפסולין לדון ולהעיד המשחק בקוביא וכו', וכולן מעין גזלנין הן והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת רשע עד וכ"ש דיין משחק בקוביא שחומד ממון ואם היה יכול לגזול אותו היה גוזלו אלא שאינו יכול ועכשיו שהרויח ממנו אין חברו שהפסיד מוחל לו. ומלוה ברבית היינו אבק רבית ולא רבית גמור דכולהו דקא חשיב במתני' פסולי דרבנן קא חשיב. ומפריחי יונים, שיש להם יונים מלומדים לעוף במרוצה ממקום למקום ומי שמקדים את חברו להיות לאותו מקום יתן לו חברו כך וכך, ותנא משחק בקוביא שהוא תולה בדעת עצמו, שהוא סובר אני יודע מזה השחוק יותר ממנו, הילכך לא מחיל שבודאי כשהתחיל היה סבור להרויח והדר תנא תולה בדעת יונו דשמא תאמר דאילו יודע דפסיד קמ"ל דלא מחיל לפי שהוא סובר שידע לרמוז לו בפי' או בהקשת ידו זו לזו שימהר עצמו לרוץ וכי מתחיל אדעתא דנצח מתחיל, וכי קא פסיד לא מחיל ומקרי בלשון חכמים אסמכתא. וסוחרי שביעית מפרש בגמרא שהיו העשירים מלוים לעניים בשנת ו' על פירות שביעית שיאספו מן ההפקר ויביאו להן, ונקראין סוחרים אע"פ שכבר קבלו מעות מערב שביעית פסלינהו רבנן משום דדמו לאכילה ולא כסחורה אבל שאר אוספין אע"פ שאוספין הרבה שנראה שיותר להם הרבה משיכלה לחית השדה אפילו הכי כשרין דיש לומר שמא יאכלוהו אחרים קודם שיכלה לחיה שבשדות. אמר ר' שמעון [בתחלה] לא היו קוראין אותן אלא אוספי שביעית, כלומר לאלו העניים שקבלו מעות מן העשירים בשנת ו' והיו פורעין חובותיהן מפירות שביעית לא היו קורין אותן סוחרי שביעית אלא אוספין נקראין ולא סוחרין, משרבו האנסים כלומר שהיו בכונה מקדימין להם מעות ודוחקין אותן ונוגשים אותם שיפרעום מפירות שביעית חזרו לקרותם סוחרי שביעית [ו]פסלום לעדות, כלו' בא ר' שמעון לומר שאלו סוחרי שביעית לא היו בעיקר התקנה הראשונה אלא באחרונה. אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות וכו', כלומר דסבירא ליה לר' יהודה דאסמכתא קניא ולא נפסלו לעדות אלא מפני (שהן) [שאין] עסוקין ביישובו של עולם.
והמלוה ברבית, אפי' באבק רבית פסול לעדות וכ"ש ברבית דאוריתא.
לפי (שהן) [שאין] עסוקין ביישובו של עולם, ודוקא בשאין לו אומנות אלא הוא דר' יהודה לפרש דברי חכמים אתא דכל מקום שאומר אימתי לפרש בא, והני חכמים דבריתא בין שיש לו אומנות בין שאין לו אומנות פסול לאו הינו ת"ק דמשנתנו דלת"ק דמשנתנו ור' יהודה סבירא להו דאסמכתא כי האי גונא קניא שהרי אין ברור לו שירוח יותר מחברו וקרוב הוא להפסיד כמו שהוא קרוב לשכר על מנת כן שיפסיד נמי נכנס בזה השחוק אלא הטעם הוא [משום] (מ)שאינו עוסק ביישובו של עולם, אבל הני חכמים ור' יהודה בשם ר' טרפון רביה הוא דסבירא ליה כי האי גונא נמי מקרי אסמכתא והלכה כסתם מתני' דכיון שיש לו אומנות אחר לא פסלינן ליה לעדות.
<h2>דף כה.</h2>
אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע, כלומר אינו נפסל עצמו על פיו דהא קרוב אינו מעיד לא לזכות ולא לחובה ואדם קרוב אצל עצמו לכך פלגינן דיבור דידיה ומהימנינן ליה דודאי הלוה בריבית אך לא לעצמו אלא לאחר, והכי אמרינן נמי בסמוך [ט' ע"ב] שכשאומ' איש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם, עשו רבעו לרצונו מהימנינן ליה גבי עשו דבודאי רבע אחד מבני ברית אבל לא מהימנינן ליה גבי דידיה דפלגינן דיבוריה, פלוני בא על אשתי וכו', מצטרפין להרגו דכיון דקרוב הוא אצל אשתו ואין אדם משים אשתו רשעה להעיד עליה שברצונה נבעלה לו פלגינן דיבוריה ומהימנינן ליה לגבי הנואף ולא לגבי אשתו, ואמרינן שלא העיד אלא על אשה אחרת.
וילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בממון חשוב, כבר גלה לכל שאין חשוב ממון בעיניו.
<h2>דף כה:</h2>
משחקין בפספסין, טבלש (בעל') [בל"ע], אפי' קליפי אגוזים שאין עשויין לכך, ואקראי בעלמא הוא.
אפי' לגוי שישתקע שם רבית מפיהם דתו ודאי לא הדרו לקלקוליהו.
שממרין את היונים, מרגיזין אותן זה על זה להלחם, אלא אפילו בהמה וחיה דהוי [מילתא] דלא שכיחא. פגמיהון אלו דפין, שממרין אותן. דאפי' במדבר דלא שכיחי (ביישוב) [יונים דיישוב], והאי פירושא ללישנא דארא נקט לה וללישנא דאי קדמיה יונך ליון שלי איכא לפרושי חזרה גמורה, דאפילו בחנם לא עבדי, פירוש ארא מלומד להביא יונים ממקומן לבית בעלן.
משיגיע שביעית אחרת ויבדלו כלומר שלא ישאו ויתנו בפירותיה ויפקירו גנותיהם לעניים, לא חזרת דברים לומר לא נאסוף עוד אלא חזרה הניכרת שיפזרו פירות שביעית שבגנותיהם לעניים אלא שגם המעות שאספו מהם בשנים שעברו ויחלוק אותם לעניים לפי שלהם הזיק שלא היה מניח העניים לתוך גנות שלו לאכול מהם.
הוסיפו עליהם [הגזלנין] והחמסנין מקשי בגמ' גזלנין דאוריתא הוא דכתיב [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ומשני כגון גזלנין שאין בהם אלא משום דרכי שלום כגון מציאת חרש שוטה וקטן דמעיקרא סבור כיון דלא שכיח לא פסלינן להו כיון דחזו דנפיק מיניה חורבא שהיו האבות מתקוטטים עמהם גזרו בהו רבנן, וחמסנין דחטפי הטלית מידי הבעלים ומשליכין לתוך חיקן דמי הטלית מעיקרא סבור כיון דדמי יהיב ליה אקראי בעלמא הוא [נ"א לא חשידי אממונא] כיון דחזו הבעלים טובא ולא מחלי גזרו בהו רבנן.
והרועים אחד רועה בהמה דקה ואחד... דעבידא דמשתמטה ורהטא ואין אדם יכול לשמרה, אלא אפי' רועה בהמה גסה דבת שמירה היא אפי' הכי פסולין דכיון דמגדלין אותם מקטנותם עד שהם גדולים אי אפשר שלא יכנסו לתוך שדות של חביריהם ומעיקרא סבור דלא שכיח דנטורי מנטרי להו כיון דחזו דמילתא דשכיחא היא פסלינהו. והגבאין ממונין שהמלך מעמידן לגבות מס ומנת המלך וכרגא וארנונא מישראל חביריהם, ומעיקרא סבור דלא שקלי טפי אלא מאי דקיץ להו לחודיה ודינא דמלכותא דינא, אע"פ שנעשה זה המנהג בחדש שלא היה זה המס קבוע ועומד כיון שהמלך גזר דיניה דינא, כיון דחזו דשקלי טפי ממה שגזר המלך פסלינהו רבנן דגזלנין הם. סתם רועה פסול, כלומר אע"ג דאכתי לא חזינן בהמותיו נכנסין בשדות אחרות פסלינהו מסתמ' דמילתא דלא איפשר הוא שלא יזיקו. סתם גבאי כשר עד דשמעינן ביה דשקיל יתירא, אבל ברועה בהמות דעלמא כשר דאין אדם חוטא ולא לו. והמוכסין שעומדין על אם הדרך ומכל עובר ושב נוטלין סך ידוע.
שלשה למה לי, קס"ד דמקשה שמקבל אותם לעדות ואפי' הרועים (פסול) [פסילי] לעדות, ולעדות בשנים סגיא, ומשני דלדינא קאמר אע"פ שאינן בקיאין בדינין ולא שכיחי בישוב, קבל עליו פסול, כגון עבד שאינו משוחרר או הני דקא חשיב במשנתינו.
<h2>דף כו:</h2>
הלכה כר' יהודה, דלפי שאינו עוסק ביישובו של עולם [פסלו] (ל)משחק בקוביא והילכך אם יש לו אומנות אחרת שעוסק בה שעה אחת ביום אינו חשוד להעיד עדות שקר בשביל חמדת ממון שהרי יכול לחיות מאומנותו.
כולן צריכין הכרזה כל הני דתנינן במתני' שהן פסולין מדרבנן אינן נפסלין (ב)[ל]עדות עד שיכריזו בב"ד עליהם להודיע פסלותן לפי שאין עבירתן מפורסמת ומשום פסידא דלקוחות שהחתימו אותן בשטרות אי נמי בעדות על פה ולא היו (מכריזין) [מכירין] בפסלותן אבל בפסולי דאוריתא שעבירתן מפורסמת אינן צריכין הכרזה ואם החתימו במשאותן ומתנותן אין חוששין לעדותן דחיישי' שמא לא ראו (ואע"פ) [ואעפ"כ] חתמו (הן) בשביל ממון שנתן להם ועידי שקר הם.
סתם רועה דאמרינן לעיל דפסול הוא מסתמן מיבעי הכרזה או לא, מי אמרינן כיון שאומנותו גלויה ומפורסמת שרואין אותו כל יוצאי שער עירו בבקר או בערב נכנס ויוצא עם הבהמות דקות וגסות הילכך לא צריך הכרזה, ומי שהחתימו בשטרו פשע בעצמו והילכתא צריך הכרזה כשאר חבריו.
אוכלי דבר אחר דהינו מקבלי צדקה מן הגוים דהוי כחלול השם דכתיב [ישעיה נ"ז] ביבוש קצירה תשברנה, ועוד שמודיע להם שאין ישראל מרחמין עליהם ומתחלל שם שמים על ידם (דהוי) [והוי] כרשע דחמס(ן), לפי שאינו חושש בחילול השם בשביל שיהנה הוא הילכך כי היכי דעביד (דגוזל) [הא אזיל] ומסהיד שקרא בשביל ממונא ואינו חושש לביזוי עצמו שמתבזה לפני מי ששוכר אותו כדאמרינן [לקמן כ"ט ע"א] סהדא שקרא אאגרוהי זילא, אבל אי לא הוה יכול לאיתזוני בצנעה חיותיה הוא, כלו' התורה אמרה [ויקרא י"ח] וחי בהם ולא שימות בהם.
ארבעין בכתפיה וכשר דהא קימא לן כאביי דאמר דאע"ג דלא רשע דחמס הוא פסול לעדות כיון דרשע הוא.
גנב ניסן, שהוא זמן קציר, וגנב תשרי שהוא בציר ואסיף לא שמיה גנב, דעביד בעל השדה דמחיל גביה כיון שהוא דבר מועט, והוא אריס כלו' ועוד שהוא [אריס] שאינו מתכוין לגזול אלא מורה ואמ' הוא לעצמו שאין בו שום איסור אם נוטל דבר מועט יתר על חלקו.
(ב)גנב קבא דשערי, שאינו דבר מועט, וכן קיבורא דאהיני, אשכול של תמרים אע"ג דנגמרה מלאכתו לא חשבינן ליה כפועל כיון דבדבר מרובה הוא ובדבר שנגמרה מלאכתו ומשוי עצמו כפועל שאוכל בשעת גמר מלאכה לא חשבי' ליה כפועל.
קבוראי, קוברי מתים, ופסלינהו לעדות, כלומ' שהשכירו עצמן לאבל שיקברו מתו מלפניו הילכך פסלינהו משום דארבעין בכתפיה, והא שמתינהו ולא בעו קמי רבנן למישרא שמתייהו ש"מ דברשעותן הן עומדין, סברי האי דשמתי להו משום כפרה, עבדי ליה רבנן ולא משום שיחזיקו ברשעותן.
<h2>דף כז.</h2>
עד זומם למפרע הוא נפסל, מפורש בהלכות רב אלפאסי ז"ל ובבבא קמא מפורש יותר וקאמ' דלא משכחת להו אלא בעדות על פה דאי עדות בשטר היאך יכולים להזימם הלא יכול לומר איחרנוהו וכתבנוהו.
והלכתא כותיה דאביי דכל מי שיש לו ארבעין בכתפיה פסול לעדות.
ליכהיוהי לעיניה, ינקרו עיניו אבל לא יהרג דהא בטלי ארבע מיתות ב"ד והא קנסא הוא דקנסינן ליה דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ויש אומ' יטלו דמי עיניו ממנו וינתן ליורשיו, ויש אומ' שמתא.
קבא דחושלא שעורים קלופים, קתא דבורטיא, בית יד של רומח.
<h2>דף כז:</h2>
הוזם בדיני ממונות כשר בדיני נפשות, דמקילתא לחמירתא לא פסלינהו להו, ור' מאיר פליג עליה ואמר דאפילו דחזינן ליה דעבר על עבירות קלות חשדינן ליה לעבירות חמורות, וסתם לן תנא כר' מאיר מהאי מתני' דאלו הן הפסולין וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים (לו) [לה], ואי כר' יוסי הא איכא עדות נפשות הן כשרין (לו) [לה] ואין האשה כשירה לדיני נפשות אלא ש"מ ר"מ היא דאמר כיון דחשידי אממונא חשידי נמי אנפשות לא משכחת להני פסולין דפסולין [מ]רבנן שיהיו כשרים לשום עדות הילכך הני דפסלי מדאוריתא שגנבים גמורים הם ואינם כשרים להעיד על דיני נפשות, קם בר חמא נשקיה לכרעיה, לכרעיה דרב פפי שהפך בזכותו וקבליה לכרגיה דכולי שני, להצילו כל ימיו ממנת המלך.
והלכתא כר' מאיר דאמר דעד זומם פסול לכל התורה כולה כיון דחשיד אאיסורא קלה חשיד נמי אאיסורא חמורה.
[קידושין מ' ע"ב] האוכל בשוק וכו' ויש אומ' פסול לעדות דכפין ואזיל, וקא מבזי נפשיה ואינו מתבייש מבני אדם כמו כן כפין ושקיל זוזי ומסהיד שקרא, ולא יתבייש ממי ששוכרו אע"ג דאמרי' [לקמן כ"ט ע"א] שהדא שקרא אאגרוהי זילא.
וזה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לו וכו', משמע (האשה) [הא אשה] כשרה לה כגון מת בעלה של פלונית דאקילו רבנן משום עגונה שתהא נאמנת אשה לומר מת בעלה גזלן דדבריהם נמי נאמן לומר מת בעלה של פלונית דאקילו רבנן משום עגונה שיהא נאמן לומר אע"פ שהכריזו עליהם בב"ד שיהיו פסולין לשאר עדויות אבל גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה והני מילי דקא מיכוין להעיד [אבל] אי לא מכוין להעיד אלא שהוא מסיח לפי תומו כשר נמי לעדות אשה דלא גרע מגוי שהוא נאמן במסיח לפי תומו.
אלו הן הקרובין שפסולין לדון ולהעיד, אחיו אחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו, בעל אמו וחמיו, וגיסו, הן ובניהן וחתניהן והם בני בניהם וחתניהם דסופא אכולהו קאי ואין לבדו בכל המשנה אלא בחרגו לבדו, אחיו (של) [ש]ראובן אסור לשמעון דהוי ראשון בראשון, ובן ראובן נמי אסור לשמעון דהוי שני בראשון, וחתנו של ראובן נמי אסור לשמעון דבעל כאשתו והוי שני בראשון כבנו של ראובן לשמעון ואחי אביו ששמעון אסור לחנוך בן ראובן אחיו דהוי ראשון בשני, וכן בנו של שמעון אסור לחנוך דהוי שני בשני וחתנ(י)ו דבעל כאשתו כדאשכחן באחיו, ואי קשיא לך כיון דתניא אחיו הוא ובנו וחתנו למה לי למתני אחי אביו היא היא, ויש לומר דלהכי תנא אחי אביו משום בנו דאחי אביו דהוי שני בשני דאשמועי' אחיו הוא ובנו וחתנו דהוי שני בראשון וקמ"ל אחי אביו הוא ובנו דהוי שני בשני, ואי קשיא לך ליתני אחי אביו דהוי שני בשני ולא צריך למתני אחיו דממילא ידענא דשני בראשון אסור דהינו אחיו השתא שני בשני אסור כ"ש שני בראשון, יש לומר דתנא קורבי קתני דתנא אחיו דהוי קורבה קרובה ותנא אחי אביו דהוי קורבא רחיקא דלא זו אף זו קתני, ואחי אמו שראובן אסור לבן דינ(א)[ה] דהוי ראשון בשני, וכן בן ראובן אסור לבן דינה דהוי שני בשני, והא תנן דבעל כאשתו, ואי קשיא לך מאי קמ"ל באחי אמו (או) [אי] שני בשני הא תנא ליה אי בעל כאשתו הוא הא תנא ליה, ואיכא למימר דתנא קורבא דאתי מכח אבוה והדר תני קורבה דאתי מכח אם, ובעל אחותו בעל דינה אסור לראובן דכאחיו דמי דבעל כאשתו והוי ראשון בראשון, וכן בן דינה אסור לראובן דהוי שני בראשון וחתנו דבעל כאשתו, ואי קשיא לך למה ליה למתני בעל אחותו אי לאשמועינן דשני בראשון אסור הא תנא ליה בכולהו, ואי לאשמועינן דשני בשני דאסור הא תנא ליה אי בעל כאשתו הא תנא ליה בכולהו, ואיכא לתרץ דאשמועינן דאפילו בקורבא דעל ידי תרי קדושי דהינו קורבת חתנו של בעל אחותו אפי' [הכי] אמרינן דחתנו אסור, אי נמי איכא למימר דבעל אחותו הינו אחיו דבעל כאשתו ואשמועינן באחיו [ו]קמ"ל באחותו כדאמרינן באחי אביו ואחי אמו דאשמועינן באחי האב וקמ"ל באחי האם, ובעל אחות אביו, שבעל דינה אסור לו לחנוך בן ראובן שהוא בעל אחות אביו דבעל כאשתו והוי ראשון בשני, ובנו דהוי שני בשני דבעל כאשתו, ובעל אחות אמו כגון לאה ורחל שהן שתי אחיות נשאו להן שני בעלים רחל נשאה יעקב (ורחל) [ולאה] נשאה עשו ויעקב ועשו אינם אחים, וילדה רחל את יוסף ועשו שהוא בעל אחות אמו של יוסף אסור ליוסף שהוא ראשון בשני דבעל כאשתו, ואי קשיא לך מאי אשמעינן בהני תרי בבי דבעל אחות אביו ובעל אחות אמו אי משום בעלים גופייהו דהיינו ראשון בשני הא תנא להון, אי משום בניהם דהוו שני בשני הא תנא ליה, אי משום חתניהם דהוי שני בשני דבעל כאשתו הא תנא להו, אי לאשמועינן דאפילו בקורבא רחיקא דעל ידי תרי קידושין אמרינן בעל כאשתו הא תנא בעל אחותו הוא ובנו וחתנו דקורבא דהתם דהוי קורבא דתרי קידושין ואיכא למימר לאשמועינן דאפי' בקורבא (רחיקא) [דחיקא] אמרינן בעל כאשתו ואפי' בקורבא דעל ידי תרי קידושין, והוא בעל אחות אביו דהוי קורבא גריעא דאב וקתני בעל אחות אמו דהוי [קורבא] גריעא דאם, אי נמי איכא למימר דבעל אחותו הינו אחי אביו ותנא אחי אביו דאשמועינן ביה שני בשני דבעל כאשתו אפ' בקורבא גריעא, דס"ד דלא יהא אסור שני בשני אלא בקורבא דאתי מתולדא דאב כגון בנים שאסורין זה עם זה אע"ג [דהוי] שני בשני אבל באחי אביו כיון דלא הוו תולדה דאב אימא דלא ליהוי אסור שני בשני להכי תנא ליה (אבי) [אחי] אביו, והדר תנא אחי אמו דאפי' באם ואפי' בקורבא גריעא כדפרישנא אסור שני בשני ואמרינן ליה בעל כאשתו, והדר תנא בעל אחותו כדפרישנא דאשמועינן קורבא דעל ידי תרי קידושין, ותנן נמי בעל אחות אביו דאשמועינן דכי היכי דבאחי אביו דהוי קורבא גריעא אסרינן אפי' שני בשני כדפרשית הכי נמי בבעל אחות אביו ואע"ג דהוי קורבא גריעא דכי אסרינן שני בשני אפילו בקורבא גריעא הני מילי באחי אביו או באחי אמו אע"ג דהוי קורבא גריעא הני מילי באחים דאבות ודאמהות דלא הוי קורבא על ידי קדושין, אבל בבעל אחות אביו דהוו על ידי קידושין אימא לא קמ"ל, (דאשמועינן) [ואשמועינן] נמי דבעל אחות אמו דהוי כאחי אמו למיסר בה שני בשני ואע"ג דגריעא מאחי אמו דהא הוי קורבא על ידי קידושין מה שאין כן באחי אמו וס"ד דלא ליתסר שני בשני קמ"ל, ובעל אמו כגון אדם אחד שנשא רחל והוליד ממנה בן ואחר כך מת אותו בעל ונשאה יעקב יעקב אסור לאותו הבן שהוא בעל אמו דהוי ראשון בראשון דבעל כאשתו, וכן בן יעקב אסור לו דהוי שני בשני, וחתנו נמי דהוי שני דבעל כאשתו, ובגמ' פריך בעל אמו הוא ובנו הינו אחיו, ומשני לא נצרכה אלא לאחי האח ולמאן דמכשר באחי האח תנא אחין מן האב וקתני אחין מן האם וחמיו, כגון שנשא יעקב בת לבן וחמיו אסור דהוי ראשון בראשון ובנו של לבן אסור ליעקב וחתנו דבעל כאשתו, וקשיא לן למאי איצטריך למיתנא חמיו אי משום בעל כאשתו הא שמעינן בכולהו אי משום בנו הינו בעל אחותו, ואיכא למימר דמשום חתנו תנא ליה הינו גיסו, ואי קשיא לך הא תנא בעל אחות אמו הוא ובנו וכ"ש גיסין, ואיכא למימר דכי אמרינן בבעל אחות אמו דאסורין גיסין אהדדי הני מילי כשנשאו שתי אחיות מן האב אבל הא מיירי כשנשאו שתי אחיות מן האם ואפילו הכי אסורין גיסין אהדדי ולהכי תנא ליה וגיסו, שני אנשים נכריים שנשאו שתי אחיות אסורין הם ובניהם וחתניהם, וקשיא לן למאי איצטריך למיתני גיסו אי למיסר גיסין אהדדי הא תנא להו חמיו הוא ובנו דהינו גיסין, אי משום בניהם הא תנא להו בעל (אחותו) [אחות אמו] הוא ובנו, ואיכא למימר דמשום בניהם תני להו דבבעל אחות אמו הוא ובנו לא אשמועינן דאסורים בניהם זה לזה אלא באח[י]ות מן האב, אבל בהא אשמועינן דאפילו באחיות מן האם אמרינן דאסורין בניהם לה(ס)[ע]יד זה לזה ואע"ג דחמיו הוא ובנו מיירי באחיות מן האם, מ"מ לא אשמועינן בחמיו אלא בגיסין בלחוד שאסורין זה לזה אבל בגיסו אשמועינן דאפילו בניהם דאינהו גיסין אסורין זה לזה, וחורגו לבדו, אע"פ דתנא בעל אמו הדר תנא חורגו משום לבדו.
וכתבו הגאונים ז"ל דבעלי קרובות פסולין להעיד הני מילי זה לזה הוא דפסולין להעיד אבל כשרין להעיד לעלמא דלאו קורבה גמורה היא מה שאין כן באחין ובשאר קרובים.
וכל הראוי ליורשו לאפוקי גיסו ובעל אמו ובעל אחות אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו דאינן לא נוחלין ולא מנחילין מה שאין כן בהני אחריני דכולהו הני אחריני או נוחלין או מנחילין.
וכל הקרוב לו באותה שעה שבא להעיד או שראה העדות. (אם נתרחק) [ונתרחק] קודם שראה העדות הרי הוא כשר.
היה קרוב בנתים כגון חתנו הראוי ליורשו מחמת אשתו ונתרחק שמתה אשתו קודם שראה העדות שעכשיו אינו קרוב הרי זה כשר דכיון דמתה אשתו פסקה הקורבה, ודוקא שראה העדות אחר שמתה אשתו שאם קרוב בשעה שראה העדות שנתרחק פסול ובעינן שיהא תחלת העדות וסופו בכשרות.
ר' יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים הימנה הוי קרוב כיון דיש לו בנים הימנה.
האוהב והשונא, כלומר אלו נמי פסולין להעיד לו אם הוא אוהבו דהיינו שושבינו, מפרש בגמ' דוקא כל ימי המשתה לחודיהו ותו לא אפי' לר' יהודה אבל מכאן ואילך כשר לו באותן שיראה לאחר מכאן, ושונא כלומר מי שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה כל אלו שנים פסולין לו אפילו לעדות וכ"ש לדין ודריש הכי והוא לא אויב לו (ידיננו) [יעידנו] ולא מבקש רעתו ולא טובתו ידיננו אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך דמחמת אהבה של שושבין או מחמת שנאה של שונא שיעידו לו עדות שקר, ובגמ' מוכח דדוקא אעדות לחודיה הוא דפליגי דמכשרי אבל לדין אפי' רבנן מודו דאינן ראויין לדונן דכיון דרחים ליה כל כך שהוא שושבינו תו לא חזי חובתא, וכיון דסני ליה נמי תו לא חזי ליה זכותא, והלכה כרבנן, וקרא דלא אויב לו ולא מבקש רעתו כוליה בב"ד מוקמי' ליה דלא אויב לו ידיננו, ולא מבקש רעתו מוקמינן ליה למעוטי שני דיינין ששונאין זה את זה שאינן ראויין לדין דכיון דשניהם שונאין זה את זה לא יקבל אחד ראיה שמביא חברו הן לזכות הן לחובה והיה כנגדו לכל דבר ולא יצא הדין לאמתו אבל לעדות מה שיראה יעיד (כיון) [בין] שהוא אוהבו בין שהוא [שונאו] לא יוסיף ולא יגרע על עדותו לא מחמת אהבה ולא מחמת שנאה.
<h2>דף כח.</h2>
הלכתא שלישי בשני כשר, כלומר כל שני אחים נקראים ראשונים, ובניהם להדדי נקראין שניים, ובני בניהם נקראו שלישי בשלישי, וקמ"ל ר' אבא דשלישי בשני כשר, אבל בראשון לא ורבא מכשר אפי' בראשון דבני בניו של שמעון כשר לראובן, ומר בר רב אשי מכשר באבא דאבא כלומר שבן חנוך כשר לראובן שהוא אבי אביו דסבירא ליה למר בר רב אשי דשלישי בראשון כשר כרבא דבן בנו של שמעון כשר לראובן והוא הוסיף כי היכי דכשר לראובן שהוא ראשון כשר נמי בן בנו לו שהרי הוא ראשון ובן בנו שלישי ולית הלכתא כותיה, דכל בני אדם אפי' דור עשירי נקראו ראשונים כיון דיוצאי חלציו הם.
אמ' רב נחמן אחי (חמותו) [חמותי] וכו', תנא תונא, כלומר תנא דידן כגון אבונא אחונא בעל אחותו ובעל אחות אביו, (ולחתן בעל אחות אביו) ובעל אחות אמו הן ובניהן [ו]חתניהן, פי' כולהו מחתניהן גמרינן להו שהאדם לחתן בעל אחותו נקרא אחי חמותו, ולחתן בעל אחות אביו נקרא בן אחי חמותו ולחתן בעל אחות אמו נקרא בן אחות חמותו, ומילתיה דרב אשי מחתניהם דאחיו ואחי אביו ואחי אמו נפקא מילתיה שפסולין הן לו והוא להם הרי הוא נקרא לחתן [אחיו] אחי חמיו ובן אדם לחתן אחי אביו נקרא בן אחי חמיו ולחתן אחי אמו נקרא בן אחות (אחי) חמיו.
<h2>דף כח:</h2>
גויל שאינו נקלף ממנו דבר לא מצד הבשר ולא מצד השער כדאמרינן [ב"ב ג' ע"א] גויל אבני [דלא] מישפיין.
מהו שיעיד אדם באשת חורגו על נכסי מלוג שהביאה לבן חורגו בהשפטה עם אדם (בשוק) מן השוק (בנשותיהן) [ובנשי] (וב)שאר קרובים לא איבעיא להו דכיון דבניהם פסולין [לו] והוא להם פסול אף לנשים לפי שהבנים ראויין לירש את אמם אבל חורגו דבנו כשר מיבעיא לן (כאשתו) [באשתו אי] חשבינן ליה כאילו הוא חמיה וחמיו (ו)תנן דקרוב הוא, בסורא אמרי בעל כאשתו, מיירי כשהאשה היא חורגתו, בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה ומיירי כשהבעל הוי (חותנו) [חורגו] ולא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא.
באחי האח, ב(י)ן שיש לו לבעל אמו מאשה אחרת ואחר כך ילדה (ממנה) [ממנו] בן אחר ואע"ג דפסול (לא היו) [ל]בן אמו שנולד לה עכשיו מבעל אמו ואותו בן נמי פסול לבנו שהיה לאביו מאשה אחרת דהא אחיו מאביו הוא ושמא תאמר יפסל חורגו נמי לבנו שיש לו מאשה אחרת דאי שרית ליה להעיד לו אתי למשרי נמי שיעיד לאחיו מאמו קמ"ל רב חסדא דכשרין הן זה לזה ולא פסלינן להו משום גזירה.
אבי חתן ואבי כלה בן ראובן שנשא בת שמעון וראובן ושמעון הן רחוקין לא נתקרבו ראובן ושמעון בכך וכשרין הן להעיד זה לזה בכל עדות ולא אמרינן בשביל בנו שנתקרב לשמעון יפסל ראובן לשמעון דלא מחברי להדדי אלא כעוכלא לדנא, כלומר כמגופה שאינה דומה לחבית.
אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, דכתיב [ויקרא כ"א] כי אם לשארו הקרוב אליו, ואמרי' [יבמות כ"ב ע"ב] שארו זו אשתו והוי מרבה אפי' ארוסה ואתא הקרוב למעוטי ארוסה כי אם בנשואה, ולא מיטמאה לו, ברגל מיירי דחייב אדם לטהר עצמו ברגל ואפי' הנשים דכתיב כל בית ישראל הילכך כיון שלא נשאה אינה מתחייבת להטמא לו אבל לא קאמ' משום טומאה כי היכי דהוזהר כהן תהיה היא מוזהרת אם היא כהנת מלהטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן, אבל לענין עדות משום איקרובי דעתא הוא דפסיל רחמנא קרוב דכגופו חשיב והא נמי ארוסתו כבר נתן דעתו עליה וכגוף אחד דמי.
לאפוקי בן גיסו מאשה אחרת וצריך עיון דהא איפסיקא הלכתא כרב חסדא דמכשר באחי האח ובנו מאשה אחרת בשארא נמי כשר, אבל בנו מאחות אשתו דברי הכל פסול דהינו בעל אחות אמו הוא ובנו, ואיפסיקא הלכתא כר' יוסי דברייתא ולא כר' (יוסי) [יהודה] דמתני' דיהיב לגיסו בנו וחתנו אפילו מאשה אחרת.
אין הלכה כר' יהודה דכיון שנתרחק בשעה שראה העדות אע"פ שיש לו בנים ממנה והבנים פסולין לו דמקרי בעל אחות אמו אפילו הכי בניהם [פסולים] ואביהם כשר לגיסו שהיה כבר וכן לכולם הנשנין במשנתנו שהם באים מחמת [נשואין] דבניהם פסולין לו לעדות אבל הם עצמם מותרין להעיד באותו עדות שיראו לאחר שנתרחקו אבל באותו עדות שראו קודם שנתרחקו פסולין דבעינן תחלתו וסופו בכשרות.
[ב"ב קנ"ט ע"א] הוא אינו מעיד על כתב ידו דהא פסול לעדות הוא ואיך יאמר כתב ידי הוא זה אבל (אם) [אחרים] יעידו על חתימתו כשר דהא חתם בשעה [שהיה] כשר לעדות (הוא) [לו], וקשיא לן עלה איהי לא מהימן אם יעיד עכשיו ואחרים מהימני עליה שזה הוא חתימתו, כלומר מה יועיל עדותן הא אכתי איכא למיחש שמא חתם לאחר שנעשה גזלן שהרי רשע וחשוד הוא להעיד עדות שקר, ומשני התם בשהוחזק כתב ידו בב"ד, כלומר הא [ד]אמרינן שאחרים מעידים עליו ר"ל שיעידו דאינו חשוד בשעה שחתם ובאותו הזמן עדיין לא היה גזלן, אבל באידך מילתא דהיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ואחר נעשה חתנו אמרינן התם אמר רב נחמן אע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד אחרים מהימני עלה אע"פ שלא ראו מתי חתם כיון שמכירים חתימתו ולא אמרינן דשמא אחר שנעשה קרובו חתם לפי שאין חשוד קרוב למחתם שקרא אלא גזירת הכתוב דהא משה רבינו פסול לאהרן אחיו ש"מ דלא משום חשדא הוא הילכך אע"ג דאיהו לא מהימן אחריני ראויין למהוי מהמני וסגי בהכרת חתימתו אע"פ שלא ידעו מתי חתם. שמעינן מיהא וכו', עד הואיל מעיקרא כד אימסרא להו ההוא עדות לאו בני עדות הוו, וכתוב בקצת הלכות הילכך ההיא בעיא דבעיא מקמי גאון בענין מי שצוה בשעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו עדות כשרה היא או לא, והשיב להו דכשירה היא לא דייקא דכיון דבעידנא דאיתמסרא להו ההוא עדות הוו פסילי ליה השתא נמי פסילי, ויש דלא גרסי ליה לפי דמתנת שכיב מרע לא קני אלא לאחר מיתה ומכי חיילא מתנה כשרים נינהו בעיקר עדותם מתחלה ועד סוף ולא דמי להא דיש נוחלין [קכ"ח ע"א] ולא להא דכתובות [י"ח ע"ב] כלל, דהא דכתובות בפסלות היא שהרי היא כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואכתי צ"ע.
<h2>דף כט.</h2>
ולית הלכתא כר' יהודה נמי בהא, כלומר אוהב ושונא נמי כשרין לעדות דלא נחשדו ישראל דמשום אהבה ושנאה יעידו עדות שקר ואינן נפסלין משום אהבה ושנאה אלא לדין דכיון דרחים ליה מהפך בזכותיה ולא חזי ליה חובה וכיון דשנא ליה לא מהימן ליה למה שהוא טוען לפניו ולא חזי ליה זכות, ואזהרה לב' תלמידי חכמים וכו' דכיון ששונאין זה את זה אינו מודה אחד לחברו ועומד כנגדו שאם יזכה יחייב הוא ואם יחייב יזכה הוא ובודאי לא יצא הדין לאמתו.
כיצד בודקין את העדים וכו', ומאיימין עליהם, מפרש בגמ' שאומרים להן סהדי שקרא אאוגריהו זילא, כלומר מי שמעיד עדות שקר נבזה ונמאס הוא בעיני מי ששוכרין אותו ואם לא ירצה להעיד להם יהיה חשוב ונכבד בעיניהם ולא ישניאוהו בלבם אלא יוסיפו אהבה על אהבתו בלבם, על כן אם שכרו אותך תן לו תודה ולא תעיד.
הוא (אומ') [אמר] לי כלומר הלוה עצמו אמר לי (כ)שהוא היה חייב לו מאתים זוז לא אמר כלום דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא יחזיקוהו בעשיר, וכ"ש אם יאמר בשם אחר ששמע מפיו עד שיאמר בפנינו הודה לו, כלומר שהיו שניהם מעידים שבכונה גמורה הודה לו בפניהם כדמפרש בגמרא שאמר להם היו עלי עדים בהודאה זו שאם לא אמר להם אתם עדי אמרינן משטה היה בו, ובין שאמר (ליה) [לוה] (ושתיק מלוה) או שאמר מלוה אתם עדי ושתיק לוה סגי, והכי מוכח בגמ'.
היו מכניסין את השני וכו', ואם נמצאו דבריהם מכוונין אחר כך טורחין ב"ד ונושאין ונותנין בדבר ואע"ג דקימא לן [לקמן ס' ע"א] דאף אני כמותו כשר בדיני ממונות דמשמע שמעיד האחד בפני חברו הני מילי בדיעבד אבל לכתחלה ראוי וכשר לעשות כן לבדוק זה שלא בפני זה.
שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב [זכאי] דכתיב [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות, ואם היו שניהם מזכין א(נ)ו מחייבין והשלישי אומר איני יודע יוסיפו הדיינין ואע"ג דאי הוה פליג עלייהו בפי' הוה בטל במעוטו, אבל כי אמר איני יודע הוי כמי שלא ישב בדין כיון שאינו יודע להבחין ולברור בין טעם החובה לטעם הזכות ונמצא הדין בשנים ואנן תלתא בעינן, ומפורש לקמן באידך פרקין [מ' ע"א] שמוסיפין שנים ואע"ג דהוי ב"ד שקול, ואם שניהן הנוספין נוטין (לתלתא) לצד אחד מוטב ונגמר הדין בשלשה מזכין או מחייבין, ואם אחד מהם נמי מצד זה והשני לצד אחר דהוו שנים מזכין ושנים מחייבין מוסיפין עוד שנים וכך עושין עד שיהו ע"א והולכין אחר הרוב מהם.
גמרו את הדבר, כלומר שהסכימו כולן לדעת אחת אי נמי הרוב, מכניסין אותן כלומר לבעלי דינין, לפי שכבר הוציאום מב"ד תכף שכתבו טענותיהם כדי שלא ידעו מי מזכה את זה ומי מחייב את זה, הילכך כל שעת משא ומתן עומדין בעלי דינין מבחוץ עד שעת גמר דין שמכניסין אותן וגדול שבדיינין אומר להם איש פלו' אתה זכאי איש פלו' אתה חייב אע"פ שיש מן הדיינין שחולק בדבר פוסק כדברי הרוב ואינו רשאי לפרש בשעת גמר דין פלוני ופלוני מחייבין אותך והייתי אני יחיד ונתבטלתי במיעוטי אלא יאמר סתמ' אם יבוא לש[נ]וא אותם ישנא את כולם או (שמא) [שלא] ישנא אחד מהם שיחשוב שלשתם הסכימו לדעתו כל כך לא היה ממש בדבריו ויאמר דין אמת דנתם.
בפנינו הודה לו, כלומר למה הוצרך לומר בפנינו עד שיאמרו הודה לו דמדקתני הודה לו משמע שהוא היה תובעו במנה והוא הודה לו ש"מ שאע"פ שהוא תובעו והוא מודה לו לא סגי ליה בהכי עד שיאמר בפנינו דהיינו שאמר להם אתם עדי.
תניא נמי הכי דאע"ג שזה תובעו והוא מודה לו לא מיחייב עד שיאמר אתם עדי, ולמחר אמר לו משטה הייתי בך כשהודיתי לך לא מיבעיא דפטור שהרי אינו כופר לו מה שהודה בפני עדים אלא שאומר שלא נתכוון להודאה אלא לשחק בו, אלא אפי' אמר לו לא היו דברים מעולם כלומר שכופר מה ששמעו העדים ונימא שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי קמ"ל דאפילו הכי פטור, [ע"ב] דכל מילי דכדי לא דכירי אינשי, כלומר דכיון שלא נתכוון אלא לשחק בו (ו)לא נתן אל לבו לזכור מה שאמר בפני עדים אבל אם אמר לעדים אתם עדי נמצא שלא נתכוון לשחוק אלא בדעת שלימה הודה לו ולא מיבעיא אם יכפור שלא הודה לו דחייב דכל האומר לא הודיתי כאומר לא פרעתי דמיא, אלא אפילו יאמר כן הודיתי רק משטה אני בך נמי חייב דכיון דאמר להו התובע אתם עדי ושתיק הלווה כהודאה גמורה דמיא.
[ירושלמי ה"ח] צריך הדיין לשנות את דבריהם כלו' אחר שישמעו טענות כל אחד ואחד צריך שיאמר לבעלי דינין אתה טוען כך וכך כדי שלא יחשדו אותם בעלי דינין שמא שכחו אחד מן הטענות, ועל כן לא יצא הדין לאמתו, שאע"פ שמנהג שסופרי הדיינין כותבין טענותיהן אפילו הכי אינו דומה מי שיודע בגרסא למי שאינו יודע אלא בכתב. רב הונא מיקל לדינא, דאמ' מקבלין אתון עליכון חד סהיד או לא, כלומר רב הונא היה מבזה לאותו דיין שהיה בימיו שהיה רגיל לומר לבעלי דינין הבאין לפניו לדון תרצו לקבל עליכם עד אחד כשני עדים לכל מי מכם שיביא עד אחד, אלא אינון יימרון את לא תימר, כלומר הנח להם אם הם מתנדבין מאיליהן לעשות כן יעשו, אבל אתה לא תפתח להם וכו', רב הונא כשהיה יודע שום זכות לאותו שבא לפניו לדין שהיה נתבע ולא היה יודע (אותו) להשיב לתובע שלו דבר לפי שלא היה יודע מה שהיה יודע רב הונא מזכותו שיש לו להשיב הוא היה מזכירו, ואמר רבנו אפרים ז"ל דוקא מילתא דמהניא בדינא ולית בה טענתא דשקרא, ודוקא לנתבע שהוא נרדף שלא כדין. [שם ה"ט] (ממכמין) [המכמין] עדים, אחורי הגדר, ושמעו שהודה לו מנה לא עשה כלום דהא צריך שיאמר אתם עדי ולא אמר. שנ' [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים וגו', ומוקמינן להו בשבועות [ל' ע"א] דבעדים הכתוב מדבר. אף הנידונים וכו', כדאמרינן בגמ' שלנו [שם] אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעלי דינין (באמירה) [בעמידה] ודיינין בישיבה שנ' [דברים שם] אשר להם הריב, לאיתויי בעלי דינין. שלא יהו העדים קרובים לבעלי דינין דכתיב [שם כ"ד] לא יומתו אבות על בנים בעדים הכתוב מדבר בעדות בנים, דהיינו קרובים. ומניין אף דיינין כלו' שלא יהו הדיינין קרובים לבעלי דינין שנ' [שם] ובנים לא יומתו על אבות, כלו' הב"ד קורא אבות [ו]הנידונין בנים. הגע עצמך שאם הוזמו העדים ב"ד גוזרין עליהם שיומתו משום [שם י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, הילכך אין ראוי שיהו העדים קרובים לדיינין כלום נהרג עד (שיזים) [שיוזם] חברו, (כדתנן) [כדתניא] [לעיל כ"ח ע"א] אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, נמצא שהאחד גורם לחברו שיהא נהרג. ודיינין ילפינן מעדים שלא יהו קרובין זה לזה כדמפרש ואזיל, הרוג על פי מטין, היינו דיינין שהדין נגמר אחר הרוב כדכתיב [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות. והלכתא העדים אם הם קרובים וכו', בין לערב פסולין להעיד דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזיל, צ"ע דהא אמרינן [ב"ב מ"ו ע"ב] ערב מעיד ללווה היכא דאית ליה ארעא אחריתי, והכא אמאי פסק הרב אלפאסי ז"ל דעדים שקרובין לערב פסולין, אע"ג דאית ליה נכסי ללווה משום דאי משתדוף כולהו ארעתא דלוה מלוה אתי וטריף מערב. תאנא [תוספתא פ"ה ה"ג] אין דנין לא זה את זה, פי' לחייבו, ולא [זה] עם זה, כלו' להצטרף, ולא זה על זה, פי' לחובה ולא זה פי' עד בפני זה פי' דיין, רבנו אפרים, איכא מאן דפריש לא זה את זה בממון, ולא זה על זה עונשין, וכן לענין עדות.
<h2>דף כט:</h2>
עירי ושיכבי להוו עלך שהדי, אמר ליה לא וטעמא דאמר ליה לא הא שתיק נאמן (הכי) [דכי] היכי (דדמי) דאם אמר הלוה אתם עדי דתו לא מצי אמר משטה אני בך כמו כן נמי אמר המלוה (משטה אני בך) [אתם עדי] ושתיק ליה לוה כהודאה גמורא היא.
קב רשו, כלומר מלא קב של שטרות לבני אדם עליו אמר מאן מסיק בי, כלו' לכל בני העולם איני חייב כלום אלא לפלוני ופלוני, תבעוה בדינא אותם פלו' ופלו', מחמת שהיו להם עדים שהודה מפי עצמו. ופסק רב נחמן דאין בהודאה זו שום ממש שכמו (כן) שהיו העולם סבורים שכל מה שנושא ונותן משל אחרים היה ולא משלו, והוא הודה שרוב נכסיו היו שלו ממש ולא משל אחרים, יש לומר נמי שכל מה שנושא ונותן שלו הוא הכל אלא שלא להחזיק עצמו בעשיר משופע אלא שיחזיקוהו בחזקתו הראשונה אמר ולא היה בזה הודאה אפי' אמר להם אתם עדי כיון שלא היו הם המלוים תובעין אותו.
עכברא דשכיב אדינרי, כלומר עשיר שלא נהנה מממונו כעכבר השוכב על דינרי זהב ואינו נהנה מהם, אמר להו אילו היו לי מעות כל כך כמו שאומ' לא הייתי מחזיר לפלוני שיש להם עלי כך וכך, והיה שכיב מרע כשאמר זה ולבתר דשכיב תבעו את היתומין מחמת הודאה זו כדין שכיב מרע שהודה שאין צריך לומר אתם עדי (ואתית) [ואתא] לקמיה דר' חייא (דאמר) [ואמר] דאין הודאה זו כלום שלא אמר אלא כדי שלא יחזיקו העולם בניו בחזקת העשירים קאמ' דכי היכי דאמרי' דאדם עשוי שלא להשביע עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע בניו דכי אמרינן שכיב מרע שהודה דאין צריך לומר אתם עדי דוקא שהמלוה שם שתובע אותו והודה לו אמרינן אע"ג דלא אמרו לשומעים אתם עדים עלינו לא המלוה ולא הלווה הודאתו הודאה גמורה אע"ג דבבריא כי האי גונא לאו כלום הוא אבל בשכיב מרע הודאה גמורה הוא דאין דרך לאדם להשטות בשעת מיתה, כיון שמלוה תובע אותו.
הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין, שטר הודאה ואע"ג דלא [אמר] כתבו דסתם קנין לכתיבה עומד ואם לאו אין כותבין ואע"ג דאמר להו אתם עדי שחייב לשלם לו אפי' הכי ניחא ליה דליהוי מלוה על פה ממלוה בשטר. בפני שלשה מי אמרינן כיון שהודה בפני שלשה עשאן ב"ד והפקירן הפקר ויכולין לשנותה [ל]מלוה בשטר או דילמא לא. וחש לה רב להא דרב אסי דאמר אין כותבין כיון דלא קנו מידו, ורב אדא בר אהבה פליג ואמר דפעמים בפני שלשה כותבין אע"ג דלא קנו מידו ופעמים אין כותבין כיון דלא קנו מידו, כיצד כניפי ויתבי כלומר שלשה שהיו יושבין ובא והודה בפניהם הואיל שלא זמנם ולא קבצם לכך לא נעשו ב"ד, כנפינהו איהו כתבי' אע"ג דלא קנו מידו דבכנפי שלש אדעתא דבי דינא, דקבעי דוכתא כדרך הדיינין, ושלחו שליחא בשמיהו, למייתי קמייהו ואודי הואיל ועמד בדין נעשה כמלוה בשטר לכל דבר והילכך כתבינן. מיפך שבועה, במסכת שבועות בפ' שבועת הפקדון [מ"א ע"א] דבדרבנן מפכינן שבועה מנתבע לתובע, אבל בדאורייתא לא מפכינן אלא נשבע נתבע ולא ישלם כדרך כל הנשבעין שבתורה שנשבעין ולא משלמין, לא בעי לאשתבועי ישלם (ואילו) [ואינו] יכול להפכה על התובע לומר לו השבע וטול דמצי אמר ליה התובע הואיל ועליך מצוה השבע והפטר. לבן במסכת חולין בפ' בהמה המקשה [ע"ו ע"ב] גבי צומת הגידין דחיורי הוי צומת הגידין לא חיורי לא הוו צומת הגידין.
מקרקעי, כלו' שהיה קרקע ראובן מוחזק והודה לשמעון שהיה שלו כותבין דהא כיון דאודי ליה כדידיה הוא. לא מיחסרא גוביינא, דבשלמא מטלטלי להוצאה ניתנו וחוב בעלמא הוא ומלוה על פה ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאודויי דליהוי מלוה בשטר אבל הכא בקרקע גלויי מילתא הוא למהדריה וכאילו חזר לרשותו דאמי ומטלטלי אע"ג דאיתנהו בעינייהו בשעת הודאה כיון דמחוסרי גובינא ואיפשר שיצטרכו לו ויוציאם לאו כמקרקעי דאמי הילכך אין כותבין.
ההיא אודיתא וכו', כלומר לא היה כתוב בה בפירוש שאותו הלוה (הלוה) [ש]הודה לו בפניהם אם צוה אותם לכתוב אם לא, ועכשיו היה טוען שלא צוה להם מעולם שיכתבו לו שטר הודאה דלא הוה ניחא ליה דליהוי מלוה בשטר אלא מלוה על פה כי היכי דלא ליטרוף לקוחות והודאה בפני שנים הוה. הינו דר' שמעון בן לקיש דאמר דהיכא דמספקא לן במכירת קרקעות אם היה קטן המוכר בשעת מכירה וקימא לן [גיטין ס"ה ע"א] דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ולא בקרקעות עד שיהא בן שלש עשרה שנה ויום אחד וידעי בטיב משא ומתן, ואם הם קרקעות שירש מאביו אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים שנה, ואי מספקא לן מילתא אם הוא כדברי המוכר שטוען עכשיו בפנינו שקטן היה בשעה שמכר והלוקח טוען שגדול היה פסק ריש לקיש [ב"ב קנ"ה ע"א] חזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול המוכר, הכא נמי כיון דקימא לן דשנים לא מצי כתבי הודאה אלא ברשות הלווה שהודה בפניהם בודאי כיון שכתבו לו שטר הודאה וחתמוה לא הוו עבדי אלא אם כן צוה להם. דאנן לא ידעינן, כלומר הרבה מן התלמידים שאינם יודעים הלכות דינין ואיפשר נמי שאילו העדים נמי לא ידעי לאיפלוגי בין מלוה בשטר למלוה על פה אע"ג דידעי לאיפלוגי בין מכר של קטן למכר של גדול שיילינהו לסהדי וידעי ואין דרך העדים לכתוב עצמן השטר אלא סופרי העיר הממונים מפי ב"ד והן בודאי הדינין הרגילין לעשות תדיר בכל יום ויום ולא טעו לעולם בדבר ושאלו לעדים אם צוה להם כמנהג לכתוב בו שטר הודאה.
<h2>דף ל.</h2>
ההיא אודיתא דהוה כתיבא בכל לישנא דבי דינא, כלו' לא הוה כתבו זכרון עדות כמנהג לשון עדים אלא זכרון דברים שבאו לפנינו פלו' ופלו' וטענו לפנינו והוא (דיין) [לשון דיינין] אבל לא היו חתומין בו שלשה ולא הוה כתיב ביה במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי כדאמרינן במסכת כתובות [כ"ב ע"א] שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי, ואותו שיצא זכאי מב"ד והיה זה שטר בידו טוען דשלשה הוו בשעת גמר דין שלא הספיקו לחתום עד שמת אחד מהם וכשכנגדו טוען לא הוו בשעת גמר דין אלא שנים ושנים שדנו (את) [אין] דיניהם דין. הינו דריש לקיש, הילכך אמרינן נמי חזקה אין ב"ד כותבין שטר אלא כדת וכהלכה, והני ודאי תלתא הוו, חוששין לב"ד טועין דשמא סבירא להו כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין הילכך צריך מי שהשטר בידו להביא ראיה דשלשה הוו בשעת גמר דין. בי דינא דרבנא אשי תו ליכא למיחש למידי דודאי אינהו ידעי שאין שנים קרויין ב"ד והוא הדין לכל ב"ד ידוע והאי דנקט דרבנא אשי לפי שהוא היה סוף הוראה וקבע דלית הלכתא כשמואל אלא כר' אבהו.
בבית לא אמר כלום, כלומר אינו נאמן לפי שאין בידו ליטלן, בשדה דבריו קיימין, דמה לו לשקר אם היה רוצה היה נוטלן ונותנן לאותו שהוא מעיד עליו. אם כמוסר, כלומר אם נדמה להם כלו' לאותן הבנים ששמעו מפי אביהם כאדם המוסר דבריו לבניו באמת בלשון צואה דבריו קיימין, כלומר שעליהם לקיים מה שצווה אביהם אע"פ שהיה בריא באותה שעה כדאמרינן [גיטין י"ד ע"ב] מצוה לקיים דברי המת, ואם כמערים שהיה מתירא שלא יטלוה בחייו או שלא יחזיקוהו בעשיר לא אמר כלום ויטלו אותו ממון לעצמן. הרי שהיה מצטער וכו', כלומר אחד מן האחין שהיה יודע בודאי שהיה נפקד אביהם ממעות מעשר והגיד לו בעל החלום אם ירצו שאר יורשין שלא להאמין אותו רשאין הן לומר כן דדברי חלום לא מעלין ולא מורידין, כלומר לא עבדינן אפוקי ממונא על פי חלום אלא בעדים גמורים.
מכתב היכי כתבינן, כלו' פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי רבים. ר' יוחנן אומר זכאי, איש פלוני זכאי, ואין אנו מזכירין בפסק הדין מי היה חולק עם הדיינין כשזכו אותו אלא שנגמר הדין ברוב משום דכתיב [ויקרא י"ט] לא תלך רכיל. וריש לקיש אומר וכו', כלומר שבפי' אנו כותבין בשם מי ומי היו מזכין ומי היה חולק עמהם, ואע"פ ששנינו במשנתינו מנין כשיצא מב"ד לא יאמר פלוני ופלוני מחייבין ואני מזכה שנ' לא תלך רכיל בעמך לא דמי דמשנתנו מיירי שאמר למי שיצא חייב וכיון דאהנו מעשייהו שיצא חייב אתי למשנא יתיה, וטעמא דריש לקיש שאומר שנזכיר בפי' מי ומי היה חולק עמהם משום דאי נכתוב איש פלוני זכאי מחזי כשקרא שהרי לא היו כולם מזכין. ור' אלעזר חושש בכי האי גונא נמי ללא תלך רכיל, וחושש נמי למחזי כשקרא הילכך כתבינן (כ)[מ]דבריהם נזדכה פלוני, כלומר משמע ממקצת דבריהם נזדכה פלוני לפי שרובן היו מזכין, אבל לכולי עלמא אם טעו בדין אותו המזכה לא משלם כלל דמצי למימר להו אי לדידי צייתיתו אף אתון לא הויתו משלמי ואינהו נמי לא משלמי חלקא דשלישי דמצי למימר ליה אי לאו את לא היה נגמר הדין בשנים הילכך משלמי השנים שזיכוהו שני החלקים וחלק השלישי יפסיד אותו שנידון לחובה והיינו דנפקא לן מינה כשאנו מזכירין שנגמר הדין ברוב אבל היכא שכולן היו שוין בדבר לזכות נכתוב איש פלוני זכאי סתמא, ואם טעו בדין (שלמדוה) [ישלמוהו] כל שלשתן.
ואין עדותן מצטרפת, כלומר דנחשוב אותם כשני עדים שנוציא על ידי עדותן ממונא, אלא א"כ ראו העדות כאחד ברגע אחד, דאשתכח דאמנה זו איכא תרי סהדי, אבל אם ראה האחד ביום ראשון של ניסן שהלוה לו מנה, והשני בחצי ניסן דאמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי אשתכח דליכא אלא חד סהדא אכל חד וחד מנה דקימא לן דעד אחד כי אתי לשבועה קא אתי, הילכך משתבע דלא מיחייב ליה כלום ומיפטר כדין כל הנשבעין שבתורה דנשבעין ולא משלמין. ור' יהושע סבר כיון שזה תובע (נ') [ר'] זוז ויש לו שני עדים שהוא חייב לו מנה יפרע המנה ומן השאר ליכא שבועה עליה מן התורה כלל אלא שבועת היסת יש לו שאחר שיפרע לו המנה יתבענו פעם אחרת מנה לי בידך והלה יטעון אין לך בידי כלום ומחייבין ליה שבועת היסת ונשבע ולא משלם.
ואין עדותן מתקיימת בב"ד, כלומר אפי' ראו בבת אחת אלא א"כ העידו בבת אחת ולאו ר' יהושע בן קרחה קתני לה אלא סתמא היא דסבירא ליה להאי תנא כת"ק דבעי ראיה בבת אחת וסבר דמקשינן (ראיה להגדה) [הגדה לראיה] דכתיב [ויקרא ה'] והוא עד וגו' אם לא יגיד ונשא, מה ראיה בעינן בבת אחת אף הגדה בבת אחת, שאם לא יעידו בב"ד כאחת חשבינן להו כעד אחד דאתי לשבועה. ור' נתן סבר לא מקשינן הגדה לראיה, אי נמי יש לומר דסבירא (להו כר') [ליה דר'] יהושע בן קרחה נמי לא בעי אלא אפי' בזה (בזה) אחר זה סגי.
כך היה מנהגן של אנשי ירושלם וכו', שמוציאין כל אדם לחוץ, כלומר הבעלי דינין כדי שלא ישמעו מי ומי מהפך בזכותן או בחובתן, אי נמי שלא ילמדו טענות מן הדיינין, ומכניסין לעדים, כלו' זה שלא בפני זה לכתחלה כדקתני במתני' לבדוק אם נמצאו דבריהם [מכוונים] אם לא, אבל בדיעבד [אם] העידו זה בפני זה יצאו, כדקימא לן אף אני כמוהו דכשר בדיני ממונות, והכי אמרינן בפ' ד' מיתות ב"ד [ס' ע"א].
<h2>דף ל:</h2>
והלכתא כר' יהושע בן קרחה (אלא) [ולא] בעינן נמי ראיה בבת אחת, הילכך לא מיבעיא הודאה אחר הלואה כגון שהלוהו מנה בראש חדש (סיון) [ניסן] לפני שני עדים ומת אחד מהם ונשאר האחר (ובניסן) [ובסיון] הודה לו במנה בפני שני עדים ומת אחד מהם או הלך למדינת הים ונשאר עד אחד דמצטרפי דאיפשר שהודה לו על אותו מנה של ראש חדש ניסן ונמצא דאיכא שני סהדי על אותו מנה. אלא אפילו הלואה אחר הלואה כגון לוה מנה בראש חדש ניסן לפני עד אחד ומנה בט"ו בניסן לפני עד שני דבודאי אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד [האי] אפי' הכי מצטרפין דממה נפשך על אותן (נ') [ר'] דינרין שהוא תובעו (ש)יש לו שני עדים ממאה שהוא חייב לו, וכן הדין בהלואה אחר הודאה דבמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי אפילו הכי מצטרפי ומשלם מיהת מנה, אבל הודאה בפני עד אחד אע"פ שאמר לו (אתם) [אתה] עדי אע"פ שחזר ואמר לעד שני שלא בפני הראשון (אתם) [אתה] עידי שאני חייב לפלוני מנה... אלא א"כ יאמר לשני בהאי מנה הודיתי בפני פלוני ולאחר כן יאמר לראשון מה שהודיתי בפניך הודיתי לפלוני אחריך דאי לא עביד הכי לא מצטרפי אלא לשבועה אתי אף השני.
<h2>דף לא.</h2>
אפילו אחד אומר מנה שחור הלוה לו שהוא מטבע של כסף שאינו מצ[ו]פה באותן המינין שמלבנין אותו, והשני אומר מנה לבן ראיתי שהלוהו דמשמע ודאי (דהאי) [דמאי] דקא מסהיד האי לא קא מסהיד (הוא) [האי] והוא טוענו מאתים מנה אחד שחור ומנה אחד לבן אפילו הכי מצטרפינן להו ומשלם מנה, ויש מי שאומר שהוא אינו טוענו אלא מנה אחד ואינו יודע אם היה שחור או לבן והעדים אחד מהן אומר שחור היה והשני אומר לבן היה, וצריך עיון גדול.
אחד אומר חבית של יין וכו', קס"ד דבעל הבית היה תובעו חבית של שמן ממש ומשום הכי מקשי אימר דאמר ר' שמעון בן אלעזר דיש בכלל מאתים מנה במילתא (דליכא) [דאיכא] למיטעי דלא ידע למידק בין מנה למאתים הילכך לא מיקרי הכחשה אבל במילתא דאיכא (למיבדק) [למידק] שפיר כי האי גונא בחבית של יין ושל שמן הא בודאי דייקי אינשי ובודאי מכחשי להדדי הוו ולא לישלם כלל, ומשני אלא לדמי כלומר שזה אומר בפני הודה לו דמי חבית של יין וזה אומר בפני הודה לו דמי חבית של שמן שדמיו כפולים הילכך משלם לו דמי חבית של יין דיש בכלל דמי חבית של שמן דמי חבית של יין.
אחד אומר בדיוטא העליונה הלוה מנה, ואחד אומר בדיוטא התחתונה, אפילו הכי צירף עדותן דלא גרע מהלואה אחר הלואה, ויש לומר שהוא טוענו מאתים, ויש מי שאומר שהוא אינו טוענו אלא מנה ואפילו הכי לא מקרו דברי העדים הכחשה זה לזה דבין דיוטא העליונה לדיוטא התחתונה לא דייקי אינשי.
כל זמן שמביא ראייה וכו', כלומר כשבא בפעם הראשונה לפני ב"ד ודן עמהם וחייבוהו לא היה בידו שטר ראייה לדבריו ולאחר זמן מצא שטר זכותו ומביא לפני ב"ד יכול לסתור את הדין ולא חיישינן לזילותא דבי דינא, אבל אם אמרו לו ב"ד ונתנו לו ב"ד זמן ולא הביא בתוך הזמן ההוא שוב אינו יכול לסתור את הדין לפי שאין מקבלין ראיותיו בין בכתב בין בעל פה. וסותרין את דינו ומחייבין את שכנגדו דמה היה יכול לעשות אם לא מצאם בתוך הזמן שנתנו לו ב"ד וזו היא ראיה ראשונה שנחלקו רשב"ג ורבנן והלכתא כרשב"ג, אבל אם שאלוהו ב"ד יש לך עדים על פה שתוכל להביא מכאן ועד שלשים יום והוא השיב אין לי תוחלת ותקוה בעדים לעולם, אי נמי אמרו לו הבא ראיה דהיינו שטר חתום בעדים והוא השיב אין לי שום שטר ולאחר זמן הביא עדים על פה או שטר אין שומעין לו, שהרי לא אמר לב"ד אחפש אחריהם אלא בפי' אמר שאין לו הילכך חיישי' שמא שכר עדים שיעידו לו על פה או שמא זייף וכתב הוא בעצמו ורשב"ג פליג [גם] בהא וקסבר דמקבלין מיניה וסותרין את דינו לפי שכשאמר אין לי ראיה ואין לי עדים סבור היה שאין לו ואחר כך מצא, וזו היא ראיה אחרונה ובהא לית הלכתא כותיה אלא כרבנן ואין סותרין את הדין.
אמרו לו הבא עדים או הבא ראיה ואמר אין לי כלל ראייה ועדים, וכשראה שמתחייב בדין אמר קראו לפלו' ופלו' ויבואו ויעידו (לו) [לי], אי נמי הוציא שטרו מתוך כיסו בהא אפי' ר[שב]"ג מודה דשוב אינו נאמן שאם הוא כדבריו לא היה מרחיק אותם ואומר שאין לו כלל כיון שכל כך היה יודע אותן אלא ודאי עידי שקר או שטר מזוייף היה בידו וכל זמן שלא היה צריך להם לא היה רוצה לשקר בב"ד עד עכשיו שהוא צריך להם שאין מועילין לו כל טענותיו הוא מוציא אותן, הילכך אין שומעין לו לדברי הכל, ואע"פ שלא נתנו לו זמן אלא בדין הראשון קודם שנפסק ונגמר אמר כן לב"ד שאין לו שום שטר ושום ראיה דפסקיה למילתיה אין שומעין לו לדברי הכל.
הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דסותר את הדין כל זמן שנמצא עדות על פה או עדות בשטר, וזהו ראיה ראשונה דהלכתא כותיה, ובראיה (ראשונה) [שניה] שפסק בטענת בריא בפני ב"ד אין (לו) [לי] שום ראיה לא בכתב ולא בעל פה שוב אין יכול לחזור בו, דבודאי (שטר) [שכר] עידי שקר או שטר מזוייף הוא, ובראיה שנייה זו לית הלכתא כותיה דרשב"ג.
[גליון, גמ' פי' ההיא איתתא דנפק שטרא מתותיה ידה וכו' כלו' שטרא שהיה בנאמנות בידה דאי לא תימא הכי היכי אמ' שטרא דפריעא הוא אלא שהיתה בנאמנות בידה הימנה רב נחמן אמ' ליה רבא] כמאן כרבי דאמר (אין) אותיות נקנות במסירה, כלומר אם רוצה למכור לחברו שטר חוב שיש לו על ראובן מנה תכף שמסרה בידו אפילו לא כתב לו עליה קני יתיה וכל שעבודא דאית ביה קנאה, הילכך יש להאמינ(ו)[ה] דאי בעיא אמ' לקוח הוא בידי זה השטר כי אמ' של פלוני הוא ופרוע הוא חציו (נאמן) [נאמנת], והא(י) [אין] הלכה כר' בהא דהא קימא לן דכתיבה ומסירה בעי וכיון דאין (בידו) [בידה] שטר הכתיבה תו לא מהימנא למימר לקוח הוא בידי, ומשני משום הכי נאמנת משום דאי בעיא קלתה, כלומר יכולה היתה לשרפו באש ואין מי בעולם שיוכל לתבעה בדין והיה מפסיד בעל השטר הכל, הילכך כאשר (הוא אומר) [היא אומרת] שעדיין יש (לה) [לו] בו זכות בחציה מהימנא, וכי אמרינן דאין אותיות נקנות במסירה מיירי בשמסרה לו בפני עדים דליכא למהימניה במגו דבעיא קלתה (נאמנת) [נאמן] לומר שטר היה לי ואבד דאי מסרה לו שלא בפני עדים הוה נאמן אם אמר כתבת ומסרת לי ונאבד ממני שטר הכתיבה, [ע"ב] כיון דאיתחזק שטרא בבי דינא, כלומר שכתוב בו הנפק אי בעי קלתה לא אמרינן כלומר לא אלימא האי טענא לאפקועי מעשה ב"ד.
<h2>דף לא:</h2>
סמפון, כלומר שובר על השטר מלוה, שמודה המלוה שכבר נפרע מרוב שכל כך וכך היה זמן שטר ההלואה כך וכך יוצא מתחת ידי לוה כמשפטו, יתקיים השטר בחותמיו, כלומר יעידו עדים על חתימת ידיהם דכתב ידן הוא וכשר ושוב אין רשאי המלוה או יורשיו לתבוע אותו חוב אע"פ שאותו שטר חוב בידו ואינו קרוע שכשפרע הוא היה תובעו וטען לו הוא שנאבד ממנו דעל כן כתב לו שובר. ואם אין עליו עדים והרי הוא יוצא השטר חוב מתחת ידי שליש ולא מתחת ידי המלוה, אי נמי השובר יוצא מתחת ידי שליש ואין כאן מי שמכיר חתימת העדים הכתובים בשובר הואיל ומודים שזה מינהו להיות שליש ביניהם כשר, אי נמי (שיכתוב) [שנכתב] השובר אחר חיתום השטרות כלומר בתוך שטר ההלואה עצמה נכתב השובר תחת חתימת העדים כשר שהרי המלוה עצמו מוחזק בשטרו ואם לא הוה דפרעיה לא הוה שכיח למכתב תברא בגויה, אל[מ]א שליש נאמן בכל ענין מהאי טעמא דאי בעי קלתיה.
לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתום טענותיו, כלו' הראשונות כדמפרש ואזיל שבפירוש השיב לב"ד שאין לו שום ראיה לא בכתב ולא בעל פה, ואחר כן אומר שמצא אותם דבכי האי גונא אינו נאמן דהינו ראיה אחרונה דלית הלכתא כרשב"ג בהא, אבל אם יראה לב"ד שאינו סותר טענותיו כגון שבאו עדים ממדינת הים או שהיתה דסיקיא של אביו, כלומר שק של עור שהיו שטרותיו של אביו מונחין בתוכו היתה מופקדת ביד אחרים בהא לדברי הכל מביא וסותר דדמי לקטן דלא ידע במילי [דאבוה] דמביא ראיה וסותר, ודוקא שיהיה דבר ידוע לכל שלא היתה זאת הדיסיקיא בידו מעולם.
התוקף את חברו בדין שהוא בעל דין קשה ומטריחו ואין חברו רוצה לדון כאן אלא למקום הועד של תלמידי חכמים כדי שיהא זה בוש מהם. אלא כופין אותו ודן בעירו כיון שיש שם ב"ד מומחה ולא יוציא מנה על מנה. אם אמר להם כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין, יש מי שאומר שאין רשאי לומר האי טעמא דכתבו מאיזה טעם דנתוני אלא היכא שהכרחנו אותו לדון כאן שהוא רוצה ללכת לבית הועד, כלו' שהוא ב"ד חשוב ממנו הרבה, אבל מי שקבל ברצון ב"ד שהיה בעירו אין לו להטריח ב"ד לכתוב לו מאיזה טעם דנתוני כיון דקבליה עליה. ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול שבירושלים, כלומר אע"פ שאמרנו שאין על המלוה להוציא מנה על מנה לילך למקום הועד אעפ"כ אם הוצרכו ב"ד שבעיר הזאת לשאול דבר מב"ד אחר שהוא גדול ממנו ראוי שיעשה בזה רצון הלוה לשאול מב"ד הגדול ובשכר השליח יתן גם המלוה חלקו.
והיבמה הולכת אחר יבמה להתירה, כלומר היבמה כאן במקום הועד [והיבם] במקום שאין שם כל כך זקנים וחכמים אעפ"כ היא תלך אחריו ויתירה כשחלצה נעלו מעל רגלו ולא נטריח היבם שיבא כאן במקום היבמה ובאותו הזמן היה טבריה מקום הועד יותר מציפורי הרבה.
הלכתא כופין אותו והולך למקום הועד, הני מילי דכופין אותו ודן בעירו היכא דניחא ללוה לילך למקום הועד והמלוה אינו רוצה להוציא הוצאות כל כך הילכך כופין ללוה ודן בעירו ולא נצריך המלוה להוציא מנה על מנה (אלא) [אבל] היכא דלא ניחא ליה למלוה למידן הכא אלא למקום הועד אע"פ שאין הלווה רוצה להוציא הוצאות בזה כופין הלוה לעלות למקום הועד דעבד לוה לאיש מלוה, ודוקא במלוה ולוה הוא דאזלי' לדעתו של מלוה אבל בשאר בעלי דינין אע"פ שיכול כל אחד ואחד לכוף חברו לילך למקום הועד כל זמן שירצה כדכתיב [דברים ט"ז] צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אבל מכיון שביררו להם ב"ד אחד שאינן קרובים בעירם שוב אין יכולין לחזור בהם כיון שהתחילו בדין אלא אם ירצה לעלות לב"ד הגדול שבירושלים, והכי אמרינן בפ' הגוזל זוטא [קי"ב ע"ב] כי פתחו בדינא מצי אמר לב"ד הגדול אזילנא ודוקא לב"ד הגדול אבל לב"ד של מקום הועד אע"פ שהוא גדול מזה אין יכולין לחזור בהם אבל אם בררו ב"ד שהם קרובים או פסולים יכולין לחזור בהם כל זמן שלא נגמר הדין אבל לא משנגמר הדין או שקנו מידם על זה אין לאחר קנין כלום, ואכתי צריך עיון גדול.
<h2>דף לב.</h2>
אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות (וכו') בדרישה ובחקירה, כלומר שראוי לדרוש ולחקור העדים בשבע חקירות באי זה יום באי זו שעה באי זה מקום כי היכי דבדקינן בדיני נפשות דכתיב בהו [דברים י"ג] ודרשת וחקרת ושאלת היטב, וכתיב [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם משפט השוה בדיני נפשות ודיני ממונות, ובגמ' מוכח שלא הוצרכו לדיני ממונות דרישה וחקירה אלא כשהוא דין מרומה שצריכין ב"ד לחקור העדים היטב כדי שיצא הדין לאמתו אבל בשאר דינין אין צריכין דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והיינו דתנן [ב"מ י"ז ע"א] שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרים כשרים, שאם היו צריכין דרישה וחקירה הוו אפילו מאוחרין פסולין דהוה למיחש דמשום ערמה עשאו מאוחר כדי שלא יוכלו להזימו בחקירת אי זה יום ואי זו שעה.
מה בין דיני ממונות וכו', כלומר אע"פ שהשוינו אותם לענין דרישה וחקירה דהינו לענין עדות אבל לענין הדין יש חומרות עשרה בדיני נפשות על דיני ממונות וכולהו ילפינן להו מקראי, דיני ממונות בשלשה כדדריש בפ"ק [ג' ע"ב] דכתיב תרי [שמות כ"ב] עד האלהים יבא דבר שניהם א', וכתב אשר ירשיעון אלהים הרי תרי ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה. דיני נפשות בכ"ג דכתיב [במדבר ל"ה] ושפטו העדה, והצילו העדה, עדה שופטת ועדה מצלת, ושלשה אחרים כדי שיהו שקולין שצריך שנים להטייה של חובה ולטובה באחד כמו שמפורש בסוף פרק [ראשון] במשנה.
דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, כלו' תכף שיעידו העדים עדות לפני ב"ד רשאין לומר מדבריהם ניכר שיצא חייב זה שהעידו עליו, אבל בדיני נפשות אין רשאין לומר אלא חייבין לומר מדברי העדים ניכר שלא יהרג בדין מדכתיב והצילו העדה, אי נמי דאמרי' ליה אי לא קטלת לא תדחל, מדכתיב [במדבר ה'] אם לא שכב איש אותך הינקי ואחר [כך] אם שכב ובאו וכו'.
דיני ממונות מטין על פי (עד) אחד, כלומר מטין את הדין אחר המרובין אחר דיין אחד שאם שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי וכן איפכא, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות כגון אם י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי אבל לחובה אין מטין אחר הרוב אלא אם כן רבו המחייבין על המזכין שניים כדכתיב [שמות כ"ג] לא תהיה אחר רבים לרעות ודרשינן [לעיל ב' ע"א] לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה על פי (עד) אחד, אבל הטייתך לרעה על פי שנים.
דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, כלו' אם טעו ב"ד אמרי' דליהדר דינא אפי' אם טעו בשיקול הדעת וכ"ש אם [טעו] בדבר משנה, אבל בדיני נפשות אם טעו בשיקול הדעת או אפי' בדבר משנה וזיכוהו אין חוזרין לחייב אותו מדכתיב [שמות כ"ג] ונקי וצדיק אל תהרוג ולא הוה אצטריך לכתב ונקי וצדיק אלא או נקי או צדיק אלא חד למי שיצא מב"ד זכאי שאין מחזירין אותו לחובה וחד למי שיצא מב"ד חייב שמחזירין אותו לזכות דכתיב נקי אל תהרוג, ולעולם אין מחזירין לחובה אלא אם טעו בדבר פשוט שגם הצדוקין מודין בו, דכיון דדבר פשוט כל כך לא מקרי דין כלל דזיל קרי בי(ה) רב הוא.
דיני ממונות (ו)הכל מלמדין בין לזכות בין לחובה, כלומר אפילו תלמידין היושבין לפני הדיין, וכל שכן הדיינין עצמן, אבל בדיני נפשות לא מיבעיא תלמיד שאין הדין מוטל עליו שאין יכול ללמוד חובה דכתיב [במדבר ל"ה] לא יענה בנפש למות אלא אפי' הדיינין עצמן מי שמלמד זכות אין יכול ללמוד חובה, דכתיב והצילו העדה ומוקים לה בגמ' דוקא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין חוזר ומלמד עליו חובה לפי דמתוך דאומרין לו שלא יחזור הוא מחזר [אחר] ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה [לו] שאין דבריו (נשנין) [נכונים] חוזר ומלמד חובה.
(דנין) דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, כלו' דנין בו ביום משא ומתן של דין וגומרין בלילה אם דנו אפי' לחובה, אבל דיני נפשות דנין בו ביום לזכות ביום שלאחריו חובה כלו' אם יכולין לזכותו ביום ראשון פוסקין דינו מיד והולך לו, אבל [אם] לא יוכלו לזכותו ביום ראשון אין פוסקין דינו לחובה אלא מלינין אותו עד למחר, שמא ימצאו בלילה לו שום זכות (ד)משום דכתיב והצילו העדה וכתיב [ישעיה א'] (ו)צדק ילין בה, כלומר בעבור להצדיקו אז מלינין הדין שלא לגמור אותו עד למחר, ואם לא ישהו עד למחר לגמור את הדין יהיו מרצחים שנ' [שם] ועתה מרצחים, הילכך אין דנין דיני נפשות בערב שבת שהרי אין יכולין לגמור עד למחר ואם יתחייב מיתה אין מיתת ב"ד דוחה שבת ולשהותו עד מוצאי שבת אי אפשר שהרי אין מיתת ב"ד אלא ביום דכתיב [במדבר כ"ה] והוקע אותם לי"י נגד השמש, ואם נשהא עד אחד בשבת נמצא אתה מענה את דינו, כלומר שיצטער על שמאחרין את דינו כיון שסופו למות.
דיני ממונות הטהרות והטמאות וכו', כלומר אם בא אדם לישאל על דבר טהרות מתחילין מן הגדול ושואלין תחלה לגדול שבדיינים מהו משיב בשאלה זו, אבל בדיני נפשות מתחילין מן הצד הינו מן הקטן שבב"ד לפי ששמא יחייבוהו הגדולים ולא מצו האחרים לחלוק עליהם משום דכתיב [שמות כ"ג] לא תענה על ריב, ודרשינן לא תענה על רב לפי שהוא חסר יו"ד.
הכל כשרין לדון דיני ממונות, כלומר אפילו ממזר כ"ש ישראל שאין משיאין לכהונה שהם חללים, אבל דיני נפשות אין ראוי לדון אלא ישראל כשרים המשיאין לכהונה כלו' המיוחסים הראויים להשיא בנותיהם לכהנים דכתיב [במדבר י"א] ונשאו אתך במשא העם ודרשינן אתך בדומין לך דכל ע"א צריכין להיות ראוין והגונין כמשה רבינו ע"ה, הילכך כ"ג שראויין בדיני נפשות נמי בעינן הגונין כמותו דהא כשצריכין להוסיף עליהם מוסיפין עד שיהיו ע"א כדמפרש ואזיל בסמוך.
ודיני ממונות מי בעו דרישה וחקירה ורמינהי שטר שזמנו כתוב וכו', באחד בניסן לשמיטה כלו' כשמנינן לזמן שכתוב בזה השטר בכך וכך לבריאת העולם מצאנו שזמנו מוכיח [שנכתב] באחד בניסן לשמטה, והבעל חוב שהיה (מוציאן) [מוציאו] כדי לגבות בו היה סומך על ידי פרוסבול שלא ישמטנו שביעית או שהגיע זמנו לגבות קודם ראש השנה של שנה שמינית דשביעית אינה משמטת אלא בסופה דכתיב [דברים ט"ו] מקץ שבע שנים דהיינו לסוף שביעית והוא קדם ותבעיה ובא הנתבע והביא עדים ורצה להזימם ואמר להם היאך מעידים על השטר הזה שראו הלואה זו באחד בניסן של שנת שמטה בירושלם והלא באותו הזמן היו המלוה או הלוה בצור השטר כשר, כלומר אין אנו חוששין להזמה זו (שמזימין זו) שמזימין בשביל חשבון הזמן הנזכר לפי שיש לנו לפתוח פה לאלם ולומר שמא אחר(נ)והו וכתב(נ)והו [ו]קודם לכך ראו המלוה במקום הכתוב בשטר והוטל עליהם לכתוב השטר ואחרו מלכתוב עד אחד בניסן [ו]לפי שלא היו זוכרין אותו יום שראו המעשה (הילכך) [כתבו] יום שכותבין בו את השטר וכתבו אותו מקום של ירושלם שראו את ההלואה שם ואע"ג דאמרינן בגיטין [פ' ע"א] כי יתביתו בהיני כתבו (בשילי) [בהיני] אע"ג דמסר לכו מילי (בהיני) [בשילי] מיהא אי כתבו שילי לא פסלינן והוא עצה טובה קמ"ל כדי שלא יביא אותו לידי הזמה דלא לימרו להו והלא ביום פלוני עמנו הייתם ותנן נמי שטרי חוב המוקדמין ליכתב קודם המלוה פסולין דאי בעי למטרף לקוחות מזמן שכתוב בו הוי שלא כדין הילכך קנסינן היתירא אטו איסורא ופסול דאפילו מזמן שני לא גבינן. והמאוחרין שבאו עדים ואמרו יודעים אנו במלוה שקדמה לזמן הכתוב בשטר כשרים דמחיל לשיעבודיה דקדים עד השתא, אלמא לא בעי דרישה וחקירה דאם כן דבעינן דרישה וחקירה אמאי שרינן לכתחלה (לכתוב) [למגבי] שטר מאוחר והא דנקט שזמנו כתוב בניסן בשמטה לאשמועינן רבותא דמאוחרין כשרין דאפילו בשעת השמטה דלא שכיחי דמוזפי דמתייראים מן השמטה דלא תשמיט מעותיהם וליכא למימר אחרוהו וכתבוהו דלא מרעי לשטרייהו ליכתוב שטר המלוה שנעשית קודם לכן באותו זמן דלא שכיחי אינשי דמוזפי, והכל מרננים אחריו כלו' מזוייף הוא שהרי אין דרך להלוות בשמטה אפי' הכי כיון דשביעית אינה משמטת עד סופא כדכתיב מקץ שבע שנים תלינן בהם ומכשרינן דאמרי' מאוחר הוא ש"מ דלא בדקינן באי זה יום ובאי זו שעה. [ע"ב] ומתרץ לא קשיא כאן בדין מרומה וכו', אם ב"ד מכירין בתובע זה שהוא רמאי או מבינין טענת רמאי בדבריו צריך שיחקרוהו ב"ד לעדים בדרישה ובחקירה לידע אם שכר אותם להעיד שקר, אבל בדין שאינו מרומה לא חקרינן להו לסהדי בדרישה ובחקירה משום נעילת דלת.
<h2>דף לב:</h2>
צדק צדק תרדוף לדין, וכתיב [ויקרא י"ט] בצדק תשפוט עמיתך לפשרה. ופגעו זו בזו שבאה זו ממזרח וזו ממערב ואותו שביל שביני' צר שאין (כתבו) [רחבו] כדי שיוכלו לעבור שתיהן בבת אחת אלא צריך שתחזור אחת מהנה לאחורה עד שתגיע למקום רחב שבים ותעבור אחת לדרכה ואחר כן תחזור היא ותעבור ובזה צריך שתטיל פשרה ביניהם ואותה שתתעכב מדרכה עד שתעבור חברתה צריכה שתפדה חברתה שתעבור ראשונה לקראתה בדמים. וכן מעלות בית חורון מקום צר הוא ואין דרך לנטות שם, ואם עובר' שתיהן כגון זה עולה מצד זו וזו מצד זו ופוגעות זו את זו בראש חודו של הר תדחה אחת לחברתה ותפול ותמות. תוספתא [ב"ק פ"ב ה"ח] חמורים שרגליו של אחד מהם רעות אין רשאין חמרים לעבור עליו נפל רשאין לעבור עליו.
<h2>דף לג.</h2>
דיני ממונות מחזירין וכו', ורמינהי דן את הדין וכו', מה שעשה עשוי אלמא לא הדר דינא, ושניהם אין נפסדין כלל אלא ב"ד לחודיה יפס[י]ד, ומשני כי קתני מחזירין בשאינו מומחה דכיון דאינו מומחה לא נקרא דיין הילכך הדר דינא בין לזכות בין לחובה אלא היכא דהוו מומחה דמתקרי דיין מצי למימר מי שיצא זכאי על פיו מב"ד מומחה יצאתי זכאי שוב לא אדון לפני אחר הילכך לא יהיו אחד מבעלי דינין נפסדין כלל אלא הדיין שטעה יפסיד. (בתמיהא) מומחה משלם [בתמיהה], והא קתני אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם כלומר אלא הדר דינא, ומשני לא קשיא וכו', הילכך מומחה שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין פטור מלשלם דמילתא דלא שכיחא היא הילכך לא קנסינן ליה לשלם מביתו אלא אמרינן הדר דינא, אבל בדיין מומחה שיש גדול ממנו דשכיחא דטעה הילכך דינא הוא שיפסיד משלו אבל בעל דין שיצא זכאי לא יפסיד כלל דהא על פי גברא דמתקרי דיין יצא זכאי, ושכנגדו נמי לא יפסיד שהרי הדיין משלם לו כן מתפרש לדעת הרב אלפאסי ז"ל, אבל אין רבני צרפת מפרשין כן.
וקימא לן כרב חסדא וכו', וכולהו חמשה בבות אשר חיבר הרב אלפאסי ז"ל כולם מפורשים למבין על הדרך שהתחיל לפרש כאן במומחה כאן בשאינו מומחה, אלא שהרב ר' אפרים ושאר הרבנים ז"ל מפרשים כל ההלכות אלו בענין אחר.
בשלמא חייב את הזכאי משכחת לה דנשא [ונתן] ביד, כלומר שלקח משכון בידו ונתנו לבעל דינו, והילכך חשבינן ליה כגזלן ומשלם מביתו, אלא זיכה את החייב, כלומר מאי קא עביד הרי אין שם אלא דיבורא בעלמא שאמר לו פטור אתה, ומשני אין משכחת לה כגון שהיה המשכון ביד התובע וכשזיכה אותו נטל המשכון מידו והחזירו לנתבע, וכן בטימא את הטהור, כל כך היה פשוט לו שטמא היה שטימא אותו בידים בשרץ שהיה בידו, או שהיה לבוש בגדים טמאים ונגע בבגדיו באותן הפירות, וטהר את הטמא נמי כל כך היה פשוט לו שטהורה היתה זאת התרומה שנטלה בידים וערבה עם תרומות אחרות ונמצא שטימא אותם בידים הילכך ישלם מביתו.
<h2>דף לד.</h2>
[ירושלמי ה"ו] אבל העד אינו מלמד לא זכות ולא חובה, לחובה משום דכתיב והצילו העדה וכיון דחס רחמנא עליה כל כך שאין הדין מוטל עליהם כגון תלמידים ועדים אין להם ללמד חובה, ולא זכות משום דאיכא למיחש שמא עדות שקר העיד ויודע שאינו יכול לחזור בו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומבקש עלילות שינצל מיד ב"ד הילכך אין שומעין לו, ומניין אפי' אחד כגון תלמידים שיושבין לפניהם בקרקע, ומנין אפי' הוא בעצמו, כלו' אם רוצה לחוב את עצמו שנ' [במדבר ל"ה] בנפש למות, כלומר אותו שנידון בנפשו אין שומעין לו למות, אבל לזכות שומעין לו מדכתיב למות למות הוא דלא אבל לזכות שומעין לו.
<h2>דף לד:</h2>
דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה מנא הני מילי, דגומרין בלילה, ומשני דכתיב [שמות י"ח] בכל עת אפי' בלילות וכתיב בפרשת [נחלות (במדבר כ"ז) והיה ביום הנחילו את בניו וכו' והיתה לבני ישראל] לחקת משפט דמשמע משפט ביום להוי בלילה לא להוי, ומשני [יום] להתחלת דין כי היכי דלעייני שפיר בטענותיהן כדאמרינן [מגילה כ"ח ע"ב] בעיא שמעתתא צילותא כיומא דאיסתנא.
וסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות כי היכי דכשר להעיד, אבל סומא בשתי עיניו דפסול להעיד פסול נמי לדון. סתמא אחרינא אשכח דנוכל ללמוד דסומא באחת מעיניו כשר לדון דהא קתני וגומרין בלילה ש"מ דלא מקשינן ריבין לנגעים שאע"פ שראיית נגע אינה כשרה אלא ביום ואינה כשרה אלא לכהן שיש לו ראיה שלימה, אבל סומא באחת מעיניו אינו כשר לראיית נגעים אבל לריבין הדומין לנגעים דהינו גמר דין דבנגעים ליכא משא ומתן אלא מיד שרואה אחת ממראות נגעים אומ' טמא הוא וכמו כן נמי ריבין בגמר דין שאומ' איש פלו' אתה זכאי איש פלו' אתה חייב יכול לומר אותו בלילה דלא מקשינן ריבין לנגעים, והכי נמי סומא באחת מעיניו כשר לריבין אע"ג דפסיל לנגעים אבל מאן דמקיש ריבין לנגעים פוסל לריבין בלילה אפי' לגמר דין ופסיל נמי סומא באחת מעיניו, זהו הטעם המתפרש לפי הגמ'. ובהלכות הרב אלפאסי ז"ל מפרש טעם אחר ואומר דהא כולהו אינשי לאו דרכיהו למחזי בלילה כדחזי סומא באחת מעיניו ביום וכו', ומאי אולמיה [גליון, לשון כל דאלים גבר] דהאי סתמא דתנינן בסנהדרין דגומרין בלילה דמשמע דמכשרי' סומא באחת מעיניו מהאי סתמא דתנינן במסכת נדה [מ"ט ע"א] דיש כשר להעיד ואין כשר לדון, ואמר ר' יוחנן לאיתויי סומא באחת מעיניו דפסול לדון אע"ג דכשר להעיד, איבעית אימא סתמא דרבים עדיף, כלומר מוטב דנישקול בידן סתמא דסתים כרבנן דפליגי עליה דר' מאיר דלא מקיש ריבים לנגעים, ור' מאיר מקיש, אבל ההיא סתמא דמסכת נדה דפסיל סומא באחת מעיניו ר' מאיר היא. ואי בעית אימא משום דקתני לה גבי הלכתא דדינא כלו' עיקר דינין בסנהדרין שייך למתני אבל במסכת נדה לא שייך למתנייה אלא אגב גררא הילכך סתמא דסתים (הילכך) אין אנו חוששין לו.
שלשה שנכנסו לבקר את החולה (וכו') רצו כותבין, כלומר בלשון עדות ויורשין יבאו לב"ד וב"ד דנין כפי מה שמצאו כתוב בצואה. רצו עושין דין, הן השומעין רשאין ויכולין להיות מחזיקין כל אחד ואחד בשלו הכל כמו ששמעו, שנים אין ראויין לדון אלא לפנים הילכך כותבין. לא שאנו אלא ביום, אפי' בשלשה שאמרנו שאם רצו עושין דין דוקא ששמעו הצוואה ביום שהוא (חוזר) [חזי] לתחלת דין הילכך אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראייה ודנין הם עצמן דמתחלתן נראו להיות דיינין אבל בלילה שאינה ראויה לתחלת דין לא נראו להיות דיינין הילכך צריכין הם למחר לעדות ואחר שיעידו הם אינם ראוין לדין דאין עד נעשה דיין.
<h2>דף לה.</h2>
[ירושלמי ה"ו] אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה, כלומר בערב שבת מותר מדברי תורה לדיני ממונות, אבל כאן להלכה, כלו' (גזרת) [גזרו] חכמים לדון דיני ממונות בערב שבת ובערב יום טוב.
<h2>דף לו:</h2>
לאיתויי ממזר דכשר לדיני ממונות אע"ג דפסיל לדיני נפשות משום דכתיב [שמות י"ח] ונשאו אתך בדומין לך.
והאי גר דקאמ' דכשר לדון דיני ממונות דוקא דאמו (ד)[מ]ישראל וכו', דאי לאו אמו מישראל אע"ג שהיתה הורתו ולידתו בקדושה כיון דאמו גיורת היתה ולא היתה מישראל לא קרינא ביה מקרב אחיך הילכך פסול לדון לישראל אע"ג דכשר לדון גר חברו. ולענין חליצה כלו' שתחלוץ יבמה לפני גר שאמו מישראל עד שיהיו השלשה דיינין מאב ומאם מישראל משום דכתיב ב' ישראל בפרשה, דכתיב [דברים כ"ה] ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, וכתיב להקים לאחיו שם בישראל, להביא דבעינן ב"ד של ישראל גמורין מאב ואם.
סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה וכו', כלומר אף סנהדרין של כ"ג עומדין כמין חצי גורן עגולה, ויושבין בעיגול כדי שיהו רואין זה את זה לפי שאם היו יושבין בשורה מכוונת אין רואין זה את זה מפני הראשים ובעגולה שלימה אין יושבים מפני שצריכין בעלי דינין והעדים ליכנס ולדבר בפני כולם שיהיו כולם רואים את העדים ומדקדקים בדבריהם ולא שיהו העדים פניהם לשורה זו ואחוריהם לשורה אחרת זו.
כותבין דברי המזכין ודברי המחייבין, כלומר ששניהם כותבין דברי המזכין [ושניהם כותבין דברי המחייבים] שאם יטעה האחד יוכיח כתבו של חברו, ור' יהודה סבר ג' היו [כותבין] לפי שאם יהיו כל אחד ואחד כותבין דברי המחייבין ודברי המזכין שמא מתוך טורח הטעמים של חובה ושל זכות יטעו או יקצרו אותם הילכך אחד כותב דברי המזכין לחודייהו ואחד כותב דברי המחייבין לחודייהו [והג' כותב דברי כולם] ומתוך שאין טורח רב עליהם לא יקצרו בדבר, ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתב השלישי וגם השלישי אין אנו חוששין שמא יטעה שאם יטעה נמי הרי ימצא דברי המזכין בפני עצמן ודברי המחייבין בפני עצמן.
<h2>דף לז.</h2>
שלש שורות וכו', כלומר כל אחת ואחת כמנין דיינין שהן כ"ג שמא יחלקו דרובן מחייבין ומיעוטן מזכין והטייה לרעה אינה על פי (עד) אחד וצריך להוסיף שנים שנים עד ע"א הילכך צריך להושיב לפניהם [ארבעים ושמונה] להשלמת ע"א ולאו אורח ארעא לעשות שורות של תלמידים מן סדר שתהא מרובה משל דיינין שתהא האחת של כ"ג והשניה של כ"ד ולא לעשות שלש שורות שנים של כ"ג ואחת של שנים, הילכך עבדינן שלש שורות של כ"ג כ"ג. וכל אחד ואחד מכיר את מקומו לפי שבתחילה כסדר הושיבום שורה ראשונה גדולה משל שנייה ושנייה גדולה מן השלישית (וגם בכל שורה הושיבו כסדר ראשונה גדולה משל שנייה ושנייה גדולה מן השלישית) וגם בכל שורה ושורה הושיבום בסדר הגדול בראש שני לו למטה הימנו וכן כולם זה למטה מזה לפיכך צריך כל אחד ואחד להכיר מקומו וכשהוצרכו לסמוך כגון שמת אחד מן (המנין) [הדיינין] סומכין [מן] הראשונה שהם גדולים מכולם. אחד מן השנייה בא לו לראשונה וכו', ולא שיבוא מן הקהל לראשונה, לפי שהגרוע מן התלמידים שבשורות גדול מן הגדול שבקהל, ולא היה יושב אותו (שנבור) [שנברר] מן הקהל במקומו של ראשון בראש שורה השלישית אלא במקום הראוי לו בסוף שורה, וכן אותו שבא מן השלישית לשנייה ומן השנייה לראשונה, וכן אותו שנסמך מן הראשונה להושיבו בדיינין לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולם בסוף השורות, וכל בני השורה נמשכין איש [איש] למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה מפני שקטן שבדיינין גדול מן הגדול שבתלמידי הראשונה והקטן שבראשונה גדול מן הגדול שבשנייה הילכך כי ניידי כולהו ניידי כשמת אחד מהם ומושיבין אחר חילופו צריכין כולם לנוד איש [איש] ממקומו.
כיצד מאיימין וכו', מאומד כלומר שרצתם אחריו לחרבה ומצאתם חרב בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר א"כ אין עדותכם כלום שהרי לא ראיתם ממש, או משמועה כלו' ששמעתם מפי ההרוג שצועק פלוני הורג אותי, אי נמי שמא מפי (מה) [מי] שראה שהוא הרגו אתם אומרים והינו עד מפי עד ושמא אותו עד לא היה נאמן ואפי' תאמרו שאיש נאמן היה אין בעדותכם כלום כיון שלא ראיתם אתם בעצמכם.
לפיכך נברא האדם יחידי וכו'. ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכו'.
<h2>דף מ.</h2>
היו בודקין (אותו) [אותן] בשבע(ה) חקירות וכו', אסידרא דמתני' דסליק מיניה קאי אחר שאיימו עליהם היו בודקין אותן בשבע חקירות, ובגמ' יליף מקראי מריבוי דרישות וחקירות הנכתבות בפרשת עדים זוממין ופרשת יחיד העובד ע"ז ופרשת עיר הנדחת. באי זה שבוע, כלומר באי זו שמטה של יובל אם בראשונה אם בשנייה לפי שפעמים בורח הרוצח למקום הרחוק ועל כן העדים מאחרין עדותן עד שפוגעין בו באחד מן המקומות. ואחר כן שואלין אותו באי זו שנה של שבוע ובאי זה חדש ובכמה בחדש בעשרים בחדש או בעשרים ואחד לחדש ואחר כך אומ' (בעשרים יום בחדש) [באיזה יום של שבת] אע"פ [ש]היינו יכולין לחשוב באי זה יום של שבת הוא (ו)שואלין להם אי זה יום של שבת הוא לפי שבכל שבע חקירות הללו יכולים להביאם לידי הזמה לפי [שיש] שאין מעלין על לבם חשבון של חדש (ש)אם היו עמהם אותו [יום] במקום אחר, וכששואלים אותם (אותו) [איזה] יום והם אומרים ביום פלוני נזכרין עדי הזמה להזימם. ואחר כך באי זו שעה של יום דשמא אין עדים להזימם לכל היום ויש עדים להזימם בשעה אחת ואחר כך באי זה מקום שזו היא המעלה להביא כל החקירות להזימם דבלאו הכי לא מתזמי שאומרין להם המזימין היאך תאמרו בעיר צור ראיתם שהרגו והלא הייתם עמנו ביום פלוני בירושלם אע"פ שהם תרי לגבי תרי התורה האמינה עדים האחרונים מן הראשונים. ר' יוסי פליג ואמר שאין צריך לחקור באי זה שבוע ובאי זה שנה לפי שאין ברוב עדויות שיתעכבו מהעיד לפני ב"ד עדותן אלא באותו שבת שרואין את המעשה באין ומעידין לפני ב"ד ואיפשר שיום או יומים ממתינים הילכך שואלין מהם באי זה יום ובאיזו שעה ובאי זה מקום ובשלש חקירות אלו סגי ברוב העדויות ואע"פ שפעמים שאין צריכין לאי זה יום כגון שמעידין עכשיו הרגו אבל כיון דלא שכיח נקט אלו שלש חקירות.
מכירין אתם אותו, כלומר מכירין אתם אותו ההרוג דשמא גוי הוא ואינו נהרג עליו, וזו אינה מן החקירות של הזמה אלא כשאר בדיקות ואינה אלא להכחיש שמא לא יאמר(וה) [זה] כדברי חברו ותיבטל עדותן והוא והם פטורים אבל מן החקירות של הזמה אי אתה מוצא יותר מן [השבעה] התריתם בו כלומר קבל עליו התראה, התיר עצמו למיתה המית בתוך כדי דיבור.
העובד ע"ז אם מעידים בכך שואלין את מי עבד, כלומר פעור או מרקוליס ובמה עבד בשחיטה ובקיטור בניסוך או בהשתחואה שאם עבד בארבע עבודות אלו מיחייב אפי' שלא כדרכה ואפילו לאותן שדרכן לעבוד בעבודה של בזיון דילפינן מריבוייא דקראי אבל אם עבד בגיפוף ונישוק לא מיחייב שלא כדרכה.
וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח כדמפרש ואזיל מעשה ובדק רבן יוחנן [בן זכאי] בעוקצי תאנים, מפרש בגמ' שהיו מעידים אותו תחת תאנה [הרג] ובדק רבן יוחנן בן זכאי אם הרגו ביחור של תאנה או ביחור של תמרה אי נמי בסייף הרגו או בארירן הרגו שאם היה האחד אומר ביחור של תאנה והשני אומר ביחור של תמרה כיון שמכחישין זה את זה בטל לגמרי.
מה בין חקירות לבדיקות, כלומר מה [בין] הכחשת בדיקות להכחשת חקירות ומשיב בחקירות אחד אומר איני יודע עדותן בטלה דשבעה חקירות מקרא נפקא לן ובעינן בכולהו שתהא יכול להזימם דהזמה כתיב בהו וכיון דאמר איני יודע שוב אי אתה יכול להזימו באותה חקירה וכיון דאי אפשר לקיים בה מצות הזמה באותו העד בטלה כל העדות ואפי' הן מאה כיון שאחד מהם אומר איני יודע (מן) [דאין] העדים נעשים זוממין עד שיזומו כולם כדאמרינן במסכת מכות [ה' ע"ב] ומנין שאפי' [הן מאה] ת"ל [עדים]. אבל בבדיקות אפי' אמרו כולם אין אנו יודעין עדותן קיימת כיון דמצות הזמה ראוייה להתקיים בהם דאין הזמה תלויה אלא בחקירה לומר עמנו הייתם באותה השעה שאתם אומרין במקום פלוני ואחד חקירות ואחד בדיקות שוין בזה שאם מכחישין זה את זה העדות בטל כלו' הוא והם פטורין.
אחד אומר בשנים וכו', כלומר שניהם שוין שאומ' בד' בשבתא [א]לא שהאחד קורא אותו שנים בחדש והשני קורא ג' בחדש לא נאמר משום הכחשה זו שתהא עדותן בטלה כיון שנוכל לומר ולהשוות אותם ולתלות טעותם בענין אחר שזה יודע בעיבורו של חדש, כלו' זה שאומר שנים יודע שהחדש שעבר מלא היה ויום ראשון [של חדש] שהוא יום ל' מחדש שעבר היה, אבל האומר ג' בחדש חושב שהחדש שעבר חסר היה על כן דין הוא שיקרא אותו שלישי בחדש וכיון דרובא דאינשי עבידי דטעו בעיבורא דירחא אמרינן זיל בתר רובא אע"ג דאמרה תורה [במדבר ל"ה] והצילו העדה ולא אמרינן הני דוקא קא מסהדי בשנים חדשים זה אחר זה לפי שיש לו להכיר בהיכר זה (ששם) [שאם] ב"ד מקדשים את החדשים הם תוקעים בשופר ואיפשר בשופר אחד של חדש אחד לא שמע(ינן), אבל בשני שופרות של שני חדשים זה אחר זה אי אפשר שלא שמע הילכך לא תלינן טעותיהן (אלא) בכך אלא הכחשה גמורה היא ועדותן בטלה והוא והן פטורין.
אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת דאמרינן מעשה כי היה במיפק שני ועייל ג' וזה שאומר בב' שעות רוצה לומר סוף שני שעות דהינו תחלת המעשה, וזה שאומר בג' מעיד על סוף המעשה נמצא שאין מכחישין זה את זה הילכך לא מקבלינן כלל, אבל אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש בודאי מכחישין זה את זה הילכך לא מקבלינן סהדותיהו דסבירא ליה לת"ק דאין אדם טועה ולא כלום. ור' יהודה פליג ואמר דעדותן קיימת דסבר אדם טועה חצי שעה שפוחת שהיה לו לומר שלש שעות ומחצה והאי דאמר חמש נמי קא טעי חצי שעה שהיה לו לומר שלש שעות ופלגא, אבל אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע אפילו לר' יהודה עדותן בטלה שלא היה להם לטעות בזה שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב, וכל בן דעת יכול להכיר בזה.
ואחר כך מכניסין את השני ובודקין וכו', ואם מצאו דבריהם מכוונים ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר ופותחין בזכות כדפרישית בפרק דלעיל [ל"ב ע"א] שאומרים מדבריהם נזדכה פלוני אי נמי אי לא קטלת לא תדחל.
אמר אחד מן העדים יש לי ללמוד עליו זכות משתקין אותו דשמא רצה לחזור בו מעדותו ולפי שיודע שאם ירצה לחזור בו שוב לא יקבלו אותו כדכתיב [ויקרא ה'] ואם לא יגיד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הילכך הוא מחזיר אחר זכותו וכ"ש אם בא ללמוד עליו חובה אבל אחד מן התלמידים אם בא ללמוד עליו חובה משתקין אותו כדאמרינן [לעיל ל"ד ע"א] [עד] אחד לא יענה בנפש למות למות הוא דאינו עונה הא לזכות עונה הילכך אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות וכו' היינו מדברין אותו מעלין אותו מן הקרקע שהיה יושב לפני ב"ד ומושיבין אותו בחצי גורן עגולה שהיו יושבין על ספסליהן ולא היה יורד משם כל אותו היום, ומפרש בברייתא שאם יש ממש בדבריו לא היה יורד משם לעולם אלא אפילו אין ממש בדבריו לא היה יורד משם כל אותו היום כדי שלא תהא עלייתו סבה לירידתו אם היה (יורש) [יורד] משם מיד. ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו כדאמרינן באידך פירקין [שם] דדרשינן מבנפש למות כלומר שנידון בנפשו אין יכול לומר על עצמו חובה דהיינו למות אבל לזכות עולה ובלבד שיהא ממש בדבריו.
מצאו לו זכות וכו', הן מחמת הדיינין עצמן הן מחמת התלמידים או מחמת הנידון עצמו פטרוהו כלומר מיד באותו יום עצמו כדאמרינן באידך פירקין [ל"ב ע"א] דגומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו חובה דעבדינן ליה (הללו) [הלנת] דין משום הכי אמר הכא ואם לאו מעבירין אותו למחר, כלומר מעבירין את הדין למחר משום הלנת דין. והיו מזדווגין זוגות זוגות כלומר ביום שהסכימו להעביר הדין ממקום הישיבה היו מזדווגין בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה איש איש לעצמו וביום הראשון נמי היו ממעטין עצמן ממאכל כדי שיהיו יכולין להתיישב בדין ולא תהא שינה טורדת אותם, ומן היין לא היו שותין כלל (כלל) לפי שמיעוטו נמי טורד. ולמחרת משכימין ובאין וזהו הגמר דין, והמזכה אתמול אומר אני הוא המזכה אתמול ועדיין מזכה אני על כרחי, כלומר שאינו יכול לחזור, והמחייב אומר אם לא מצא הלילה זכות אני הוא המחייב מחייב אני במקומי. המלמד אתמול חובה אם מצא לו הלילה זכות יכול לחזור ומלמד עליו זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד עליו חובה, ומפרש בגמ' דוקא בשעת משא ומתן של יום שני נמי אבל בשעת גמר דין ממש (אינו) יכול לחזור וללמד חובה כיון שחזר אחר הזכות בכל צדדין ובכל צידי צדדין ולא מצא חייב לומר האמת, ומפרש בגמ' שאם נראה לאחד מהם שום טענה אחרת לחובה ביום שני חייבין לעשות על אותה טענה הלנת דין אם טעו בדבר שאין זוכרין מאי זה טעם היו מזכין אותו אתמול. שני סופרי הדיינין שהיו כותבין טעם של כל אחד ואחד מן המזכין וטעם כל אחד ואחד המחייבין והם היו מזכירין אותם.
מצאו לו זכות ביום שני פטרוהו מיד ואם לאו עומדין למנין, לידע איזה מהם מרובין, לפי שהדין נגמר אחר הרוב לזכות באחד מרובה על המחייבין ולחובה בשנים מרובין על המזכין אבל לא בפחות כדדרשינן בפ"ק [ב' ע"א] לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה דלטובה על פי עד אחד ולרעה על פי שנים. הילכך (י"א) [י"ב] מזכין וי"א מחייבין זכאי דהא סגי זכות בחד לחודיה, אבל אם י"ב מחייבין וי"א מזכין אינו חייב דקימא לן דהטייתך לרעה על פי אחד ליתה הילכך יוסיפו הדיינין, אי נמי בב"ד מזכין או מחייבין אם יש אחד מן הנשארים בב"ד אומר איני יודע צריכין לתוספת דיינין דאע"ג שאם היה מפרש דבריו [ו]חולק עמהם לא היינו חוששין דהא איכא תרי רובי כנגדו אבל כיון שאומר איני יודע להכריע שטעם שיש לי על החובה והזכות שקולים הם בעיני ואין יודע להבחין בלבי שוב אינו נחשב עמהן כלל וצריכין להוסיף עליהם ואין תוספת פחות משנים (ואין) ואם אותן השנים נוטה דעת שניהם אחר המחייבין מוטב יגמר הדין לחובה שהרי ג' מרובין המחייבין על המזכין, אבל אם אחד מהם מכריע לזכות ונמצא שיהיו המזכין י"ב והמחייבין י"ג דליכא הטייה לרעה שני יתירים מוסיפין עוד ב' הכל כמו שפירשנו. ומוסיפין והולכין עד שיהיו ע"א ואם כשיהיו ע"א יחלקו לל"ו לזכות ול"ה לחובה דאיכא הטייה לטובה על פי עד אחד מוטב ופוטרין אותו מיד, ואם אין לנו אלא שהל"ו מחייבין ול"ה מזכין דליכא הטייה על פי שנים דנין אלו [כנגד אלו] עד שיסתרו הטעם של"ו מהן שהיו מחייבין ויודו לדברי המזכין ואיכא הטייה לטובה על פי עד אחד והוא הדין אם יראה אחד מן המזכין דברי המחייבין דהוו להו ג' יתירים במחייבין מן המזכין דהא הוו ל"ז מחייבין ול"ד מזכין, דאע"ג דאמרינן המלמד זכות אינו יכול ללמד חובה אוקימנא בגמ' דבשעת גמר דין אף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה והא דתנא הכי משום לישנא מעליא דתנא אזכות קא מהדר.
<h2>דף מא:</h2>
גמרא אמר ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש וכו', כלומר עד מתי יכנסו בתוך החדש שאם לא ברך היום על הלבנה שיברך על הלבנה בחידושה, ומשני עד שתתמלא פגימתה, כלומר שעדיין בחידושה אבל מכאן ואילך היא נושנת, וכמה א"ר יעקב עד שבעה, נהרדעי אמרי עד ט"ו, ותרויהו במילתה דר' יוחנן פליגי דסברי להו עד שתתמלא פגימתה, מיהו ר' יעקב סבר מילוי פגימתה דקתני ר' יוחנן עד שתהא כיתרא כלומר שתהא חצי עיגול שוה שלא יהיה בתוכו חלל כמו שיש לה בו' ימים הראשונים, נהרדעי סברי מילוי פגימתה דקתני ר' יוחנן עד שתהא עגולה כולה דהינו במילואה לגמרי דהיינו כל ט"ו ימים הראשונים.
<h2>דף מב.</h2>
אילמלא לא זכו ישראל וכו' כלומר אילו לא זכו ישראל למצוה אחרת אלא לזו שמקבלין פני שכינה פעם אחת בחדש כדאמרינן בגזירה שוה כתיב הכא [שמות י"ב] החדש הזה לכם וכתיב התם [שם ט"ו] זה אלי ואנוהו, והטעם לפי שלא נשאר במלאכת השמים והארץ דבר ניכר ומפורסם לכל מי שהוא חכם לב ולמי שאינו חכם לב שיהיה העולם נברא מזמן מועט ולא היה קדמון כי אם בחידוש הלבנה הוא ניכר שהשם בכחו מחדשו פעם אחת בכל חדש וחדש ומכלה אותו מעט מעט עד שלא נשאר בו שום אור בעולם וזהו לעד ולאות כי יוצר הכל יוצרו מתחלה מאין ויכול להחזירו לאין כשירצה, ומי שמברך להב"ה על חידושו מודה לעין כל רואהו שיש לעולם כולו יוצר וזהו כל האדם כי כשיאמין האדם בזה ויכיר יפחד ממנו ולא יסור ממצותו ימין ושמאל, הילכך הואיל ונחשב כאילו מקבל פני שכינה ראוי שיברך ברכת החדש מעומד ולא מיושב. מרימר ומר זוטרא אע"פ שהיו זקנים היו מצוים לתלמידיהם שיגביהום על כתפותיהם ויסמכום מזה אחד ומזה אחד כל זמן שהם עסוקים בברכה.
תפקידם מצו(ה)[תם] להתנהג בהילוך תקופותיה, ששים ושמחים כדכתיב [תהלים י"ט] ישיש כגבור, פועלי אמת שאין משנין סדרן, וללבנה אמר הב"ה שתתחדש בכל חדש וחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, כלומר לישראל העמוסים מני בטן כגון פטר רחם ומילה ולפי שהן מונין ללבנה סימן להם שעתידים להתחדש בגדולתם כמותה.
<h2>דף מב:</h2>
נגמר הדין היו מוציאין אותו לסקלו וכו', איידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות, מפרש ברישא והדר מפרש כולהו בשאר פרקים, ובית הסקילה היתה חוץ לב"ד, כלומ' מפרש בברייתא אע"פ שבית הסקילה ראויין חוץ לשלש מחנות כדמוכח בגמ' אם הסכימו ב"ד לעשות בית מדרשם חוץ לירושלים שצריך שירחקו בית הסקילה מהם כי היכי דלא ליחזו ב"ד קטלנין אי נמי כי היכי דליהוי הצלה לנידון דשמא בעת שיוליכו אותו לבית הסקילה יבא אחד מן התלמידים וילמד עליו זכות ויחזירו אותו לב"ד וינצל שאם היתה קרובה בית הסקילה כבר היה נטרד מן העולם.
אחד עומד על פתח ב"ד והסודרין בידו שאם היה אחד מן המחייבין רואה דברי המזכין נמצא הדין בטל מיד, זה שעומד על פתח ב"ד אשר בידו רומח ארוכה והסודרין בראש הרומח היה מניף ומנענע אותן הסודרין ומרחוק היה רכב אחד רוכב על סוס קל ברגליו רואה הסודר מתנועע ויודע שלומדין עליו זכות והוא רץ לקראת העם המוליכין אותו לסקילה שלא ישלחו בו יד מחזירין אותו אפי' ד' או חמשה פעמים ובלבד שיהא בדבריו ממש, ומפרש בברייתא בפעם ראשונה ושנייה אפילו אין ממש בדבריו מחזירין אותו לפני ב"ד אבל מפעם שנייה ואילך אין מחזירין אותו אלא אם ניכר לשני תלמידי חכמים המלוים אותו אל בית הסקילה שהיו אומרי' לו התודה והנה נראה בעיניהם שיש קצת טענה לזכות במה שטוען לפניהם.
<h2>דף מג.</h2>
והכרוז יוצא לפניו באותו יום שהוא נסקל, על שעבר עבירה פלונית כדי שיוסרו כל השומעים כדכתיב [דברים י"ט] והנשארים ישמעו וייראו, וצריך נמי שיאמר ביום פלוני ובשעה פלו' והעדים היו פלוני ופלוני ובמקום פלוני כדי שאם יש ביניהם מי שידע להזימם ולומר להם והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני.
<h2>דף מג:</h2>
היה רחוק מבית הסקילה וכו', כזאת וכזאת עשיתי, מפרש בגמ' שמעל בחרמים רבים במלחמת סיחון ועוג במלחמת הכנעני מלך ערד, וא"ת מפני מה לא נענש בימי משה, ומשני בגמ' לפי שלא היה נודע באותן חרמות אפי' לבניו בלכתו עד עתה שנודע לכל בני ביתו וכתיב [דברים כ"ט] הנסתרות לי"י אלהינו אבל על הנגלות לנו ולבנינו ליסר ולהודיע לכל ואם אינם מודיעים ועושין הקהל כדי שיחקרו הדבר על מה עשה השם להם כך.
ר' יהודה אומר אם היה יודע שהוא מזומם כלומר שיודע שעידי שקר הם ינקה עצמו לפני ב"ד אע"פ שלא יועיל יאמר שלא תהא מיתתו כפרה לעוון הזה אם ישנו בו. אמרו לו אם כן יהיו כל המומתים אומרים כן לנקות עצמן ואם עושין כן יוציאו לעז על הדיינין שאינן יודעין לחקור דין מרומה [ה]בא לפניהם ויוציאו לעז על העדים.
<h2>דף מד:</h2>
היה רחוק מבית הסקילה ארבע (מיתות) [אמות] וכו', ומפשיטין את בגדיו, כדי שלא יצטער באותה דחיפה שהעדים דוחפים אותו בבור שהוא שיעור קבורתו שהתקינו לו וימות (מאי) [מהר] בחבטתו לאחוריו ואם היה לבוש היו בגדיו מגינין עליו שלא היה מת פתאום. האיש מכסין אותו פרק אחד כלומר קושרין לו חתיכת מטלית אחת לפני מילה שלו כדי שלא יבוש אבל [לא] מצד עגבותיו לפי שאינו כל כך ערוה אבל באשה הוי ערוה משני צדדין הילכך מכסין אותן שני מקומות בחתיכת בגד קטנה, אבל חכמים אומרים שאין האשה נסקלת ערומה כלל כדי שלא ישביעו עיניהם הרואים אותה (ממנה) [ערומה] ויתנו עיניהם בנשים אחרות, אי נמי משום דהיא עצמה ניחא דתצטער במיתתה ולא לפני כל ישראל.
<h2>דף מה.</h2>
בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, ואע"ג דקימא לן דבעשרה טפחים איכא שיעור מיתה כדאמרינן בבבא קמא [נ' ע"ב] אפילו הכי מעמידין אותו כדי לקרב מיתתו ולא יצטער כדכתיב [ויקרא י"ט] ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה אבל יותר מזה השיעור לא כדי שלא יעשה בנפילתו חתיכות חתיכות ואין זו מיתה יפה. דוחפו על מתניו, כלומר דוחף אותו על לבו כדי שיפול לאחוריו דהינו על מתניו כלו' צלעותיו שוכבות על הקרקע ופניו למעלה כדי שאם לא ימות באותה דחיפה יפילו האבן הגדולה על לבו, ואם נהפך בנפלו ונפל פניו למטה כיון שלא מת מיד הופכין אותו שיהא לבו למעלה וימיתוהו בהפילם על לבו האבן ימות מיד שאם היו מפילין אותו על גביו שמא לא ימות מיד ויצטער תחת האבן.
<h2>דף מה:</h2>
כל הנסקלין ניתלין, אחר שהן נידונין בסקילתן מוציאין אותם מן הבור ההוא ותולין אותו על עץ כדי שייראו הרואים אותו ולא יוסיפו עוד לעשות כדבר הרע הזה, ובפירוש חזינן בנסקלין תלייה יותר מבשאר מיתות מדכתיב [דברים כ"א] כי קללת אלהים תלוי דהינו מברך את השם ודינו הוא בסקילה כדכתיב [ויקרא כ"ד] הוצא את המקלל ורגמוהו באבנים, וילפינן כולהו נסקלין מהאי, אבל שאר מומתין של חנק וסייף ונשרפין לא ילפינן מנסקלין, ורבנן לא ילפי שאר נסקלין ממברך את השם (אבל) [אלא] הדומה לו לגמרי כגון כופר בעיקר דהיינו עובר ע"ז.
והאיש תולים אותו פניו כלפי העם וצלעותיו דבוקים לאותה קורה לפי שאינו כל כך בשת כיון שחתיכת בגד לפני ערותו אבל באשה אע"ג דלאחריה נמי ערוה מוטב דפניה יהיו דבוקים לקורה. ורבנן פליגי דאמרי דאשה כיון דכולהו צדדיה ערוה אינה נתלית כלל, ובגמ' יליף נמי מקרא מדכתיב [דברים כ"א] ותלית אותו ולא אותה, אמ' שמונים תלה וקימא לן דאין דנין [שנים] ביום אחד היכא שלא היו נידונין משום עבירה אחת ובאילו שמונים נשים הרבה מיני עבירות היו בהם אחת מבעל אוב ואחת מידעוני אי נמי חובר חבר חבר גדול וחבר קטן חבר גדול כגון מחבר מתים הרבה למקום אחד וחבר קטן שמחבר צרעין ונחשים ויתושין למקום [אחד ושמעון בן] שטח מפני צורך השעה אין למדין ממנו לענין תלייה לפי שיש לומר שגם בזה חידש ליסר שאר המכשפות שלא היו נודעות וניכרות לישראל שבאותו הדור.
<h2>דף מו.</h2>
גמרא תניא אמר ר' אלעזר שמעתי [שב"ד] מכין ועונשין שלא מן התורה וכו', כלומר שמעתי מרבותי שהיו מותרין ב"ד להיות מכין דהינו מלקות ועונשין דהינו עונש מיתה שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, כלומר ולא שיתכוונו לעבור על דברי תורה לבדות מלבם חיוב מיתה למי שאינו חייב אלא מפני צורך שעה לעשות סייג לתורה, גדר שלא יהו פרוצין לעבור אפילו על מצוה קלה. לא מפני שראוי לכך, דהא שבות בעלמא הוא מדרבנן דהא קימא לן (הנושא את נפשו) [שבת צ"ד ע"א] [חי נושא את עצמו] ואפילו לאו דמחמר ליכא אלא שהשעה צריכה לכך, כלומר שהיו פרוצין בעבירות שהיו היונים לוחצים את ישראל וגוזרים עליהם גזירות והיו מצות בזויות בעיניהם.
הטיח את אשתו בא עליה תחת תאנה שלא ידעו שאשתו היתה דהיינו במקום מגולה והלקוהו שהרואין חשדוהו שבא על הערוה.
כיצד תולין אותו משקעין את הקורה וכו', כלומר כמין יתד של עץ חזק נעוץ בה בולט הרבה וקושר בה שתי ידיו היטב ותולה אותו באותו יתד, ור' יוסי פליג ואמר דאסור לנעוץ קורה בארץ משום דכתיב בתריה כי קבור תקברנו ומרבינן מריבוי קבור שגם העץ היה נקבר עמו ומשמע מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה, ורבנן אינן חוששין לכך דלא מקרי מחוסר חפירה כיון דאינו מחובר לקרקע כמין שאר אילנות, ומפרש בברייתא שלא היו תולין שחרית לפי ששמא יבא לידי שכחא אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד אחד קושר ואחד מתיר כלומר שאין שהות בנתים.
<h2>דף מו:</h2>
מנין למלין את מתו, כלומר שאינו קוברו באותו יום עצמו שמת בו.
<h2>דף מז.</h2>
לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, כלומר משום בזיון, על רגליו קם ולביתו לא הלך, ש"מ שלא נעשה משום אותה ברכה של אליהו שנ' [מ"ב י"ג] ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כיון שלא הלך לביתו (אליו) [אלא] ודאי להכי נעשה שיקום על רגליו והלך לו למקום אחר (מדבר) [מקבר] אלישע, ונפל ומת שם ללמדנו שאין דרך ארץ לקבור רשע אצל צדיק, אי נמי משום דקבר של רשע מעלה עשן מפני שנידון בגיהנם כדחזינן [תענית ט"ו ע"ב] בקבר של אחר וכל הדומה לו, וכרשב"ג [עי' לקמן ס"ה ע"ב] כשהשיב תשובה לטורנוס רופוס הרשע כשאמר לו מה היום משאר ימים השיבו קברו של [אביו] יוכיח שהוא מעלה עשן כל השבוע ויום השבת אינו מעלה, נמצא שרגיל היה העולם הזה וגנאי הוא לקבר של צדיק שעולה בסמוך לו העשן, ועכשיו נמי (דינו שעולה) [שאינו עולה] עשן בגלוי דבר ברור הוא שמעלה עשן ונידון בגיהנם בתוך קברו, וצער הוא לעצמות הצדיק שהאש לא יכבה בסמוך לו.
<h2>דף מז:</h2>
קרקע עולם היא, לפי שדרכן [לעשות] כוכין בהר נמצא שהעפר שעל הכוך לא היה בו תפיסת אדם כלל, ובפירוש הרב אלפאסי ז"ל משמע דכל תפיסה שאין הבנין בולט על הארץ אע"פ שאותו עפר כבר היה מטולטל ממקומו כיון שהחזירו לאותו בור עצמו קרקע עולם מקרי וכמחובר הוא ואינו נאסר.
והא דתניא שלש קברות הן, כלומר חלוקין (בקברותיהן) [בהלכותיהן] (כלו' חלוקין בקברותיהן) קבר הנמצא כגון שהיה חדש (וידוע) [ויודע] בעל השדה שלא צוה מעולם לקברו שם ובגזלה נקבר. קבר הידוע כלומר שנקבר שם מדעת בעל השדה. וקבר המזיק את הרבים, כלומר שהוא במקום הילוך רבים ומיטמאין בו מחמת אהלין. קבר הנמצא מותר לפנותו, כלומר שלא קנה מקומו כיון דבתורת גזילה נקבר שם מיהו מקומו טהור כלומר אע"פ שגזרו טומאה על הקבר ואע"פ שנטלו משם אבל על זה לא גזרו, ובהנאה נמי מותר, דאע"ג דאיסור דאוריתא כדילפינן שם שם מעגלה ערופה דכתיב במת [במדבר כ'] ותמת שם מרים, וכתיב [דברים כ"א] וערפו שם את העגלה אפי' הכי לאו תורת קבר עליו כיון דשלא כדין נקבר שם. קבר הידוע אסור לפנותו דהא קנה מקומו כיון דברשות נקבר שם, ומקומו טמא אע"ג דפינהו גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. קבר המזיק את הרבים נותנין רשות לפנותו מפני נזקי רבים ולא גזרו עליו טומאה מפני הנ(י)זק מיהו אסור בהנאה דאיסור דאוריתא היא (דלא) [ולא] פקעה מיניה דהא בדעתו נקבר שם ושם קבר נקרא עליו כיון דברשות (הרבים) נקבר.
האורג בגד למת, ודוקא אורג הוא דאסר אביי בהכי מחמת הזמנה כיון שראוי הוא להתעטף לכרוך בו המת, אבל אם טוה פשתן לשום מת כיון שאינו ראוי לכרוך אותו בו אפי' אביי מודה דלא נחית עליה איסור מת.
<h2>דף מח.</h2>
אזמניה למיצר ביה תפילין (וכו') צר ביה תפילי, כלומר רב חסדא סבר דהזמנה לאו מילתא היא ותרתי בעינן אזמניה וצר ביה דלא נחית תורת קדושה עליו בפחות משנים אלו דאע"ג דצר ביה אי לא אזמניה אמרינן אקראי בעלמא הוא.
מותר המתים למתים, כלומר גבו צדקה למת מצוה או למתים עניים והותירו מהם שלא נצטרך להם כל אותו הבגד שגבו מן הקהל למתים, כלו' יניחום לצורך מתים אחרים. מותר המת ליורשיו, כלומר אם גבו לשום מת פלוני ולא הוצרך לו הכל המותר ליורשיו העניים ליהנות ממנו דסבירא לן דאחליה לזילותא דאית ליה שקוברין אותו בתכריכין של גיבוי ומחיל לבריה שירצה ממנו אע"פ שאין הבן עושה כהוגן שהיה לו ללות מעות מאחרים עד שיפרעם לו [ו]יעשה עמהם תכריכין לאביו.
מזרקין בו כלים, כלומר זורקין בגדיהם עליו יותר מן הצורך מפני חיבתו ומתכוונים לאסור כל ממונם מחמת אבלו, מצוה על אחרים הרואים אותם להצילו מעליו ולנוטלן דאין השבת אבידה גדולה מזו ולא נאסרו בהזמנתם דהזמנה לאו מילתא היא.
<h2>דף מח:</h2>
שלא נגעו במטה, מפרש בגמ' במטה הנקברת עמו כלומר שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקברה עמו הילכך לא מיתסר מחמת הזמנה לחודה, אבל נגעו בה אע"ג דהזמנה לאו מילתא היא נאסרין בנגיעתן בה מדרבנן משום דמיחלפי בתכריכי המת (ואפי' דאיכא) [דאתי] למימר דתכריכי המת מותרין.
אסור להניח בו מעות, משום בזיון, דהא נחת קדושה עליה בהזמנה והנחה ממש אבל בהנחה לחודה לא מיתסרא בלא הזמנה דאקראי בעלמא הוא. האומר לאומן עשה לי תיק ספר וכו' מותר, דבהזמנה לחודה בלא הנחה לא מיתסרא עד דאיכא תרתי.
<h2>דף מט:</h2>
ארבע מיתות נמסרו לב"ד סקילה שריפה הרג וחנק, [דוקא נקט] סידרא סקילה חמורה משריפה ושתיהן מהרג ושלשתן מחנק ונפקא לן מי שנתחייב ב' מיתות דקימא לן דנידון בחמורה. ור' שמעון פליג ואמר דשריפה חמורה מסקילה וחנק חמור מסייף, וטעמייהו מפרש בגמ'.
וזו היא מצות הנסקלין כלו' כמו שפירשנו בפ' העליון [מ"ה ע"א], בית הסקילה היה גבוה ב' (מ)קומות וכו', משום דבעי למתנא מצות הנשרפין [הנהרגין] והנחנקין כיצד הדר ונקט להא.
גמרא אמר רב ספרא אמר רב ארבע מיתות אלו שמנו חכמים על הסדר נאמרו, כלומר אע"פ שיש משניות שלא דקדקו בחשבונם להקדים במשנתן את המוקדם ולאחר המאוחר כגון משנה שמונה בגדי כהונה [יומא ע"א ע"ב] שהן כתנת ומכנסים ומצנפת ואבנט ומעיל חשן ואפוד וציץ, ומדאוריתא מכנסים ילפי' שיהיו קודמין לכל הבגדים ולא חוששין להקדימן בסדר משנתן אבל ארבע מיתות בודאי דוקא קתני להו שכל הקודמת לחברתה היא החמורה ונפקא מינה דאי נתחייב [בשתי] מיתות דין הוא שתידון בחמורה מהם כיון דר' שמעון מפיך במיניינהו ש"מ דדוקא קתני להו.
<h2>דף נב.</h2>
ת"ר כמאן קרינא רשיעא בר רשיעא [אפילו לרשיעא] בר צדיקא ואין בהן משום מספר אחר (מצותן) [מטתן] של צדיקים דקימא לן [ברכות י"ט ע"א] דנענש ומנדין נמי עילויה, אבל בכי האי [גונא] על ידי מעשה בנו ובתו שיצאו לתרבות רעה אין אדם נענש עליו.
מצות הנשרפין וכו', היו משקעין אותו בארץ כלו' כדי שלא (ת)[י]תהפך אנה ואנה ותיפול הפתילה על בשרו מבחוץ ונותנין סודר קשה לתוך הרכה מפני שהרכה לבדה אינה חונקת לפתוח פיו וקשה לבדה מחבלת את גרונו לכך קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין, ומדליק את הפתילה, בגמ' מפרש של אבר וחומרת את בני מעיו לשון חמרמרו מעי [איכה ב'] מכווצת את בני מעיים, ונשאר הגוף קיים שורפת נשמה וגוף קיים אבל לא את הגוף משום דכתיב [ויקרא י"ט] ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. ר' יהודה אומר אף הוא אם מת מחמת ידו וכו', כלומר אם היו עושין כן איפשר שלא יתקיים בהם מצות שריפה דדילמא יחנק באותו חבל ותצא נשמתו קודם שיתן לתוך פיו את הפתילה של אבר הילכך מוטב שיפתחו פיו בצבת בעל כרחו ומשליכין לתוך פיו. והקיפוה חבילי זמורות ש"מ דשריפה ממש הוא ולא שריפת נשמה, לא היה ב"ד של אותה שעה בקי כלומר כותיים היו וצדוקים ואין להם גזירה שוה אלא קרא כמשמעו אבל חכמים למדו גזירה שוה משריפת נדב ואביהוא דהואי שריפת נשמה וגוף קיים כדכתיב [ויקרא י'] וישאום בכתנותם.
<h2>דף נב:</h2>
מצות הנהרגין וכו', ר' יהודה אומר וכו', ניוול הוא זה מפרש בברייתא דהאי ניוול דקאמ' לא מפני שהורגו מעומד ונופל (ל)[ה]ראש לכאן והגוף לכאן אלא משום דהוי דרך מלכי אומות העולם דכתיב [ויקרא י"ח] ובחוקותיהם לא תלכו, ולהכי קרי ליה ניוול והכי תני בבריתא אמר להם ר' יהודה לחכמים יודע אני שמיתה מנוולת היא זו אלא הרי הוא אומר ובחוקותיהם לא תלכו, ורבנן סבירא להו כיון דכתיב סייף באוריתא לא מינייהו קא (א)[ג]מרינן דכתיב בעיר הנדחת [דברים י"ג] לפי חרב. על הסדן, עץ עבה תקוע בארץ כמין אותו של נפחין.
מצות הנחנקין משקעין אותו בזבל (עם) [עד] ארכבותיו, כדמפרש כדי שלא יזוז אנה ואנה ונותן סודר קשה לתוך רכה דאילו בסודר רכה לא יחנק [אלא] בזמן ארוך ויצטער אבל כשהקשה בתוכו הוא מת במהרה ובקשה לחודה לא עבדינן כדי שלא תחבול את גרונו ולא תהא מיתה יפה.
<h2>דף נג.</h2>
אלו הם הנסקלין הבא על האם וכו', יש מאלו שנזכרת בהם סקילה ורובן שאין רגימה נזכרת בהם ילפינן להו בגמ' בגזירה שוה דדמיהם בם מאוב וידעוני. והאשה המביאה עליה את הסוס או הגמל או הכלב. והבא על נערה מאורסה וכולהו אלו שהן מחמת בעילה קא חשיב תחלה והדר קא חשיב כולהו שפושט ידו בעיקר או בדיבור או במעשה. והנותן מזרעו למולך, ומדקא חשיב מולך וקא חשיב נמי ע"ז ש"מ דעבודת מולך אינה לשום ע"ז אלא חוק בעלמא הוא לגוים ואפי' הכי חייב בו רחמנא סקילה. והמסית והמדיח, מסית ליחיד ומדיח לרבים כגון עיר הנדחת. והמקלל אביו ואמו והחמיר במקלל שהוא בסקילה מבמכה אביו ואמו שאינו אלא בחנק משום דאיכא תרתי קלון ומוציא שם שמים לבטלה כדאמרינן לקמן [ס"ו ע"א] אינו חייב עד שיקללם בשם. ומכשף ובגמ' [לקמן ס"ז ע"ב] יליף ליה בסקילה אע"ג דלא כתיב ביה דמיו בו משום דסמכו הכתוב [שמות כ"ב] מכשפה לא תחיה לכל שוכב עם בהמה מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה.
הבא על הא(ד)ם חייב עליה וכו', כלומר אם בא עליה בשוגג חייב שני חטאות ואע"ג דהוי גוף אחד כיון דהוו שמות מוחלקין דהינו משום אשת אב ואע"ג שכבר מת אביו דבכולהו עריות כתיב בהו כרת וכתיב בהו חילוק חטאות ואפילו בגוף אחד כדאמרינן בפרק בתרא במסכת מכות [י"ד ע"א] לחייבו על אחותו שהוא אחות אביו ואחות אמו ג' חטאות, ור' יהודה יליף מקראי דלא מחייב אלא משום האם בלבד משום דכתיב [ויקרא י"ח] אמך היא משמע משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב כיון דאיכא איסורא אחרינא.
הבא על אשת אב וכו', כלומר אשת אב שאינה אמו מיחייב משום אשת אב אף לאחר מיתת אביו ואע"ג דליכא משום אשת איש, בין מן הארוסין דכיון דקדשה אשתו היא כדכתיב [דברים כ"ב] כי יקח איש אשה משעת לקיחה נקראת אשתו והך קיחה דקידושין היא (היא) דגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון.
הבא על כלתו מיחייב עלה בשוגג בחיי בנו דהינו כלתו ואשת איש ולאחר מיתה אע"ג דניסתלק מיניה איסור אשת איש מיחייב משום כלתו, ודוקא בשוגג הוא דמיחייב שנים אבל במזיד ואתרו ביה לא מיחייב אלא חדא דהיינו כלתו והוי בסקילה ולא בחנק כדין אשת איש דהוי כמי שנתחייב שני מיתות ב"ד שנידון בחמורה.
<h2>דף נד.</h2>
הבא על הזכר, כלומר בין גדול בין קטן משלש שנים ויום אחד אבל בפחות לא משום דכתיב [ויקרא כ'] משכבי אשה, וכל אשה שהיא ערוה מיחייב כל הבא עליה משהיא בת שלש שנים ויום אחד ואע"ג דאיהו פטור דקטן לאו בר עונשין הוא כלל, לפי שבאה לאדם תקלה על ידו, כלומר מכשול עון אי נמי משום קטן אע"ג דליכא תקלה כגון שבא עליה בשוגג.
<h2>דף נה:</h2>
המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם, כלומר יזכיר את השם שאם לא הוציא שם מפיו אלא שמע שם יוצא מפי אחר וברכו פטור ממיתה.
<h2>דף נו.</h2>
בכל יום כלומר כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקות העדים הי(נ)ו דנין אותן בכינוי כלומר האי כינוי לאו בכינוי השם קאמר כגון חנון ורחום אלא ר"ל שב"ד היו מכנין את דבריהם הקללה באחרים דכל מי שמהפך דבריו ומדבר (באדם) [כאדם] זה שמקלל ותולה קללתו באחר קרי ליה כינוי בלשון חכמים ויש לו חברים בשבועות [ל"ה ע"א], וכן כל לשון מקרא [איוב ל"ב] כי לא ידעתי אכנה, כלומר היו דנין עמהם ובודקין אותם בכינוי היאך אמר יכה יוסי את יוסי בשם בן ד' אותיות ולהכי נקט יכה זה את זה דילפינן לקמן עד שיברך שם בשם. [ויש מפרשים (ר' יוסי) [דיוסי] בנוטריקון עולה לחשבון אלקים], אי נמי שרוב אותיות של שם המיוחד כתובות בו ולהכי לא נקט יוסי ויצחק, אבל משיגמר הדין אין רשאין ב"ד להרגן על פי עדות ששמעו שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי שאם אמר כן אינו חייב מיתה כלל אלא מוציאין את כל אדם לחוץ דגנאי הוא להשמיע ב"ד ברכת השם לרבים. וקורעין בגדיהם ולא מאחין אותן עולמית מפני כבוד השם, ומקראי ילפינן, ובעת שבודקין את הגדול עומד השני ושומע עדותו ואם אומר אף אני שמעתי כמו שהוא אומר סגי בכך ואין צריך להזכיר את השם פעם אחרת, וכן אם היו יתר משנים היו בודקין אותם שאם היו מכחישין זה את זה היתה עדותן בטלה, וכן אם נמצא בתוכם קרוב או פסול כדאמרינן במס' מכות [ה' ע"ב] על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר אם עדות מתקיימת בשנים קל וחומר לג' אלא שמקיש ג' לב' מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דלא ליכא אלא חד שהדא אף שלשה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אע"ג שהעדות היתה יכולה להתקיים על ידי שנים ואע"ג דבפרקין דלעיל [כ"ט ע"א] תנן דהיו בודקין אותם זה שלא בפני זה לראות אם היו דבריהם מכוונים אם לא אבל הכא משום דלא יצטרך לחזור ולהוציא מפיו את הברכה מקילין שבודקין אותם זה בפני זה דהא קימא לן [לקמן ס' ע"א] אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות דלמצוה הוא דמחמירין אנו בהם לבדקן זה שלא בפני זה, אי נמי יש לומר שכבר בדקו אותם זה שלא בפני זה כשבדקום בכינוי וכיון שנמצאו דבריהם מכוונין פעם ראשונה סגי בשנייה אפילו בפניו כיון דבדיני ממונות מכשירין אף אני כמוהו אפי' לבדיקה ראשונה וצ"ע האי טעמא בתרא.
<h2>דף ס.</h2>
בזמן הזה שיצאו להפקר רוב האומות, ואע"פ שגם הגוים מוזהרין על כבוד השם כישראל, ואע"פ שאין יודעין את השם אלא בכינוי והשם המיוחד אינם יודעים [אפילו] הכי מיחייבין לקרוע אבל כיון (שאינן) [שאנו] בגלות ואין יראת ב"ד עליהם לדון אותם והם רגילין כל כך בזה הפיקור עד שלא יספיקו [לנו] כל בגדים שבעולם אין עלינו חובה לקרוע הא אם חס ושלום מרשיעא בר ישראל דומיא דגוי שיאמר נמי בכינוי מחייבינן לקרוע אע"פ שלא יזכיר שם המיוחד. ואסור לקברו בין צדיקים לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק כדכתיב [מ"ב י"ג] ויהי הם קוברים איש וגו', ויגע בעצמות ויקם על רגליו, ועל רגליו קם והלך אנה ואנה ולביתו לא הלך, אלא שנתרחק מקבר אלישע ונפל מת.
<h2>דף ס:</h2>
העובד ע"ז אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה, ומקשינן בגמ' כיון דתנא לכל הני ד' עבודות שהן הג' מעין עבודות פנים והרביעית שלא כעין פנים והינו המשתחוה מאי אתא לרבויי אחד העובד דמשמע בכל עבודה שבעולם כיון דהדר ממעט שאר עבודות שאינן אלה כעין ד' עבודות כלו' קשיא רישא לסיפא ומשני דחסורי מיחסרא והכי קתני אחד העובד כדרכה דכיון דדרכה בכך אפי' בגיפוף ונישוק מיחייב כדכתיב [דברים י"ב] איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ושלא כדרכה מהנך ד' עבודות מיחייב מיתה כאילו עבד אותה כמשפטה הראשונה אבל בגיפוף ונישוק ומנעיל אותה והמרחיץ אותה והסך אותה לא מיחייב קטלא כיון דשלא כדרכה עבידי, אבל עובר בלא תעשה דהינו שלא תעבדם שהוא בדברות אחרונות דלכדרכה לא איצטריך דהא כתיב במקום אחר [שמות כ"ג] לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם הילכך תנהו ענין לשלא כדרכה, אבל מיתה לא מיחייב בשלא כדרכה (אלא) אהני דפרט בהו קרא.
והמקבלו עליו באלוה, כלומר אפילו באמירה בעלמא כגון האומר לו אלי אתה, דאיתקש לזביחה דכתיב [שמות ל"ב] וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל, [ל"א] והמקבלו באלוה שלא בפניו והאומר לו אלי אתה הינו בפניו ותנא סופא לגלויי רישא דאי תנא רישא [הוה אמינא] הני מילי בפניו אבל בשלא בפניו לא תנא סופא [בפניו] מכלל דרישא שלא בפניו ואפי' הכי מיחייב קטלא (הוו דרב ושמואל וכו').
הנודר בשמו בלשון נדר, כלו' אומר קונם עלי פירות בשם ע"ז פלו' אם (ארחק) [ארחץ] והמקיים היינו בלשון שבועה דמתרגמי' נשבע [תהלים ס"ג] מקיים עובר בלא תעשה דכתיב [שמות כ"ג] שם אלהים אחרים לא תזכירו.
הפוער עצמו לפעור, כלומר (מתרין) [מתריז] רעי בפניו זו היא עבודתו וחייב עליו מיתה אע"ג דקא מתכוין לבזויי והכי מתפרש בגמרא.
הזורק אבן למרקוליס, כלומר מרקוליס הוא שמצדדין שלשה אבנים אחת מכאן ואחת מכאן [ואחת מלמעלה על גביהן] וקורין אותו מרקוליס ועובדין אותו בזריקת אבנים הילכך מי שזורק אבן לפניו או עליו אע"פ שמתכוין לפגום אותו לשום בזיון מיחייב מיתה כיון שדרכו בכך.
<h2>דף סג:</h2>
אסור לישראל שיעשה שותפות עם וכו', וכ"ש שאסור להשביע בספר פסול שלהם בשעת הלואה.
<h2>דף סד.</h2>
הנותן מזרעו למולך וכו', עד שימסור למולך, מפרש בגמ' שמוסרו ביד הכומרים שיזכו בו למולך, ויעביר באש ומפרש בגמרא היכי הוו עבדי מדורה מכאן ומדורה מכאן ורצפת לבנים בנתים ומעביר אותו בתוך [האש] ברגליו על אותה רצפה ממזרח למערב ופעמים שהוא נשרף ופעמים שהוא ניצל. מסר ולא העביר וכו', מפרש בגמ' מקראי דתרויהו בעינן.
מדקתני ע"ז וקתני למולך ש"מ דמולך לאו בכלל ע"ז הוא, ונפקא מינה דאם העביר מזרעו לשאר ע"ז שאין דרכה בכך לא מיחייב דמולך דוקא כתיב.
<h2>דף סה.</h2>
בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, כלומר מעלה המת ומשיב לו בשחיו תחת זרועותיו, וידעוני זה המדבר בפיו, מפרש בגמ' שמכניס בפיו עצם ידוע והיא חיה ששמה כך ועל ידי כשפים מדבר העצם מאיליו. הרי אלו בסקילה, כלומר אותם בעלי האומנות הזאת הם בסקילה דכתיב [ויקרא כ'] באבן ירגמו אותם. והנשאל להם שבא ושואל להם ומגיד לו דבר העתיד כגון שאול באזהרה דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, ואזהרה דמכשפה בלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם [קסמים] מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים [דברים י"ח].
אחד חבר גדול, זה המחבר חיות גדולות ובהמות על ידי לוחשיו, חבר קטן מחבר שקצים ורמשים, ואפי' נחשים ועקרבים שמקבצם למקום מדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו ודוקא לחישה לקבצם מהפחד שלא יזיקוהו אבל אם התחילו (לחזקו) [להזיקו] משמע דמשתרי משום דכתיב [ויקרא י"ח] וחי בהם ולא שימות בהם וכ"ש אם הזיקוהו שמותר ללחוש על מכתן כדאמרינן בפ' כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא [ק"א ע"א] לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת ואע"פ שלא הכישוהו במקום סכנה משום שחיקת סממנים כלומר אם את שרית ליה לרפאתו בלחישה אתי למילף מיניה דילמא ישחוק לו סממנין וכיון דאינה במקום סכנה אסור לרפאתו על ידי ישראל אלא על ידי גוי דכל דבר שאין בו סכנה מותר לרפאתו על ידי גוי ובלבד שלא יסייענו החולה כלל.
<h2>דף סה:</h2>
המנחשין כלומר שיוצאין לדרך או מתחילין בשום דבר. ולא תעוננו זה המחשב עתים ושעות מלשון עונה, שאומר שעה פלונית יפה לצאת לדרך ושעה פלונית אינה יפה אלא חייב להיות תמים עם השם שיכול להפך את הקללה לברכה, ואם לא יסתכל בזה לא יענש דאין מזל לישראל ואם יסתכל יענש כדאמרינן בנדרים [ל"ב ע"א] כל המנחש לו נחש, ואמרינן [פסחים ק"י ע"ב] מאן דקפיד קפדי בהדיה ומאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה.
פתו נפלה מפיו, צריך לדאוג היום מן ההיזק, נחש מימינו, כלומר נחש בא לו מצד ימינו או שועל מצד שמאלו סימן רע הוא לו. צבי הפסיקו ממזרח למערב, שהיה הולך והצבי עבר מצפון לדרום והפסיק דרכו.
<h2>דף סו.</h2>
(אבל התחיל כי) [אל תתחיל בי] כשבא הגבאי לגבות מס או קבלת העיר אומר לו בבקשה ממך אל תתחיל בי בדבר הפסד תחלה שסימן רע הוא לו. שחרית הוא, או שהיה תובע ממנו חוב ואומר לו אל תתחיל לחסר אותו בבקר כי כל היום יבואו עליו חסרונות או כל החדש או כל השבוע.
המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת דהינו דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת ולא המתעסק למעוטי אי חלל שבת בתחומין אליבא דר' עקיבא דיליף להו מקראי שהם מן התורה ואעפ"כ אין חייבין עליה כרת, אי נמי בהבערה אליבא דר' יוסי דאמר ללאו יוצאת כיון דליכא כרת עלה במזיד ולא אתרו ביה ליכא בהו סקילה אע"ג דאתרו בהו מיתה.
המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם, כלומר שיק(ב)ללם בשמות הגמורים. קללם בכינוי כגון בשם שדי צבאות חנון ורחום, ר' מאיר מיחייב דהאי בנקבו שם יומת דכתיב [ויקרא כ"ד] דהוה יכול למכתב בנקבו יומת לאו לרבות אביו דנבעי שיקללהו בשם אלא אתא למברך השם שאינו חייב אלא עד שיברך שם בשם אבל חכמים סברי דהאי בנקבו שם לרבויי מקלל אביו דאינו חייב עד שיקללם בשם אבל מברך השם חייב בכל ענין.
<h2>דף סו:</h2>
הבא על הנערה המאורסה וכו', אינו חייב סקילה עד שתהא נערה אבל קטנה שקדשה אביה הבא עליה בקטנותה אינו בסקילה אלא בחנק, בתולה ולא בעולה, מאורסה למעוטי נשואה ואפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה אע"ג דקרינא ביה בתולה מיהו לא קרינא ביה מאורסה, והיא בבית אביה למעוטי מסרה האב לשלוחי הבעל וזנתה בדרך דכולהו הני מיעוטין דינייהו בחנק. באו עליה שנים ועדיין היא בתולה כגון שבאו עליה שלא כדרכה הראשון בסקילה והשני בחנק דמשכבי אשה כתיב [ויקרא י"ט] דשני משכבות יש באשה להתחייב עליהם דהיינו כדרכה ושלא כדרכה דדמי למשכב זכור, והשני בחנק דבעולה היא, והאי סתמא כמאן דאמר דלא שנא בעל ולא שנא אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה כדרכה ונפקא לה מתורת (בעולה) [בתולה] לגמרי.
<h2>דף סז.</h2>
המסית זה הדיוט, כלומר מסית דחשבינן ליה בנסקלין זה הדיוט שהסית אבל נביא השקר שהסית אינו בסקילה אלא בחנק כדמפרש טעמא בגמרא. והמסית את ההדיוט דהיינו יחיד הוא דהוי בסקילה אבל מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק הוי כדמפרש טעמא בגמ' וא"ת קשיא רישא לסופא דקתני בסמוך המדיח זה האומר [נ]לך ונעבוד ומפרשי' ליה בגמ' דהינו מדיחי עיר הנדחת ומשום האי קושיא מפרש לה בגמ' בלא זו אף זו כלומר והמסית את ההדיוט, לא למעוטי מסית את הרבים אתא אלא תרוייהו תנא להו בהדיא במתני' תנא רישא מסית את היחיד והדר תנא סופא מסית את הרבים שמדיח אותם ואומר לרבים נלך ונעבוד ע"ז ואורחא דמילתא היא למתני הכי תני ברישא מילתא דליכא עליה פלוגתא כלל והדר תני מילתא דריבותא ואע"ג דפליג עליה ר' שמעון דסבר מדיחי עיר הנידחת בחנק ובא תנא לסתום דאף זה בסקילה ולא כר' שמעון אלא כרבנן. המסית זה ההדיוט דתני ברישא דמשמע נביא שהסית את היחיד דהוי בחנק לאו למעוטי נביא אתא כר' שמעון אלא הכי ר"ל כל המסיתים קרי הדיוטים לגבי הכמנה, כלומר כל מסית הדיוט הוא וגרוע ושוטה הילכך נוהגין בחייו מנהג קלות שמקילין בחייו שכל חייבי מיתות צריכין שיתרו בו עידיו, ולזה נוהג בהכמנה כלומר שהוא עצמו שרוצה להדיח מתרה בו ואומר לו היאך נניח אלהינו יחיד וקיים שבשמים ונעבוד אלהים אחרים אשר לא ייטיבו ולא ירעו ואם אינו חוזר בו ואומר כן מטיבה ומריעה אע"פ שאין המדיח רואה העדים אלא ששומעין העדים מבחוץ שיהיו אחורי הגדר עומדין במארב לו מיד מוליכין אותו לב"ד ולא יועיל לו שום תשובה בעולם עד שיסקל, דכל חייבי מיתות ב"ד שלמטה אפילו עשו תשובה אין ב"ד שלמטה מוחלין להם כדי שישמעו הנשארים וייראו ולא יוסיפו לחטוא ולספות עוד חרון אף י"י על ישראל דהא ת"ל [מ"ג ע"ב] דכל המומתים מתודים ומצדיקים עליהם את הדין ולא יועיל להם תשובה בעולם הזה כלל, הלואי שתהא וידויו ומיתתו כפרה על כפרנותו, אשר כפר בשם אלהים ומלך עולם.
המדיח זה האומר אעבוד, כלומר המדיח דחשבינן ליה בנסקלין כאילו הוא בעצמו עובד ע"ז זה האומר (כי) [כו']. אעבוד כלו' מיד ולא שנא כשאומר אלך ואעבוד שמחוסר הליכה אע"ג דאיכא למימר דילמא אדהכי והכי הדר אפילו הכי מיחייב מיד סקילה ולא שנא שאומר לאחרים נלך ונעבוד דאע"פ שכלל עצמו בכלל אחרים דאיכא למימר שהאחרים לא אזלי ואיהו נמי מימנע ולא אזיל אפילו הכי מיחייב סקילה מיד, ובבריתא מוסיף האומר בואו ועבדוני, כלומר שעושה עצמו ע"ז כהמן הרשע דמיחייב סקילה מיד.
המכשף זה העושה מעשה המכשף דחשבינן ליה בנסקלין וכל הדומה לו שחובר חבר העושה מעשה בהשבעתו בסקילה, ולא האוחז את העינים, כלומר שמראה לבריות כאלו הוא עושה ואינו עושה כלום. שנים מלקטין קשואים בכשפות בפנינו אחד מהם לוקט חייב וחברו לוקט פטור, כיצד העושה מעשה כגון שהיתה כאן שדה קשואים ולקטה ממש חייב מיתה, האוחז את העינים, כלומר הראה לנו כאילו נתקבצו כולם במקום אחד (ולאחר זמן) [ו]הקשואין [לא זזין ממקומן] פטור, כלומר פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה, כיצד העושה מעשה בסקילה והאוחז את העינים פטור אבל אסור. מותר לכתחלה בהלכות יצירה שעוסק בהם בקדושה ומתוך שהם מצטרפין אותיות השם שבהם נברא העולם ברא לפניהם חיה אחת או בהמה אחת אין כאן משום כשפות דמעשה דקודשא בריך הוא על ידי קדושה שלו, אי נמי בדרך כשפות אי קא עביד ללמד לתלמידיו כדאמרינן לא תלמד לעשות [דברים י"ח] אבל אתה (מבין) [למד] להבין ולהורות.
<h2>דף סח:</h2>
בן סורר ומורה מאימתי נעשה, נסקלין דתנא בפרק דלעיל קא מסיים הלכותיהן ואזיל, משיביא שתי שערות, אבל מקמי הכי לא כדמפריש ואזיל שעדיין לא בא לכלל מצות, עד שיקיף זקן שיהא זקן מוקף שער סביב הגיד כולו, התחתון ולא העליון (הינו) [אינו] זקן ממש [אלא זקן אותו המקום] אלא שדברו חכמים בלשון נקייה שנ' [דברים כ"א] (בו איש) [בן ולא איש] וזה שהקיף זקן איש גדול מיקרי ואע"ג דמקטנותו נקרא בן לא מצינן לחיוביה מקמי שיביא שתי שערות דקטן פטור שלא בא לכלל מצות הילכך על כרחין [חיוביה] בתר הכי הוי ואע"ג דמכי מייתי שתי שערות לענין כל התורה איש הוי מיהו קרא ממשמע בן משתמע תכף שנכנס לכלל גדלות (הרי) [הוי] בן סורר ומורה אבל משתקיף הזקן כולו כבר הוא קרוי איש ושיעור הזה מועט הוא ושיערו חכמים שהם ג' חדשים לחודייהו, ואם פעמים שהוא מקיף קודם ג' חדשים אינו נעשה בן סורר ומורה, ואם אחרו נמי אינו נעשה בן סורר ומורה דמעטינהו חכמים משום דכתיב בן סורר ולא מי שראוי לקרותו אב, וכל מי שהביא שתי שערות אם יבא על האשה ראוי זרעו להתבשל ולהתעבר אשה ממנו ולשלשה חדשים שהוכר העובר ראוי לקרותו אב הילכך כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלשה חדשים שאם היה בא על האשה תכף שהביא שתי שערות היתה מתעברת ממנו.
<h2>דף ע.</h2>
מאימתי הוא חייב וכו', טרטימר הוא חצי מנה, כלומר שיאכל בשר שאם ישקל במאזנים יגיע משקלו משקל חצי מנה. יין האיטלקי טוב ומעולה הוא וצריך במזיגתו ליותר מכל חמרא דברי הכל על חד תלתה ומתוך חשיבותו מימשיך בתריה, ומפרש בגמ' שישתה אותו מזוג קצת ולא מזוג לגמרי כשאר בני אדם לא ניכר בו שום רעבתנות ולפי שעה נזדמן לו ולא יהיה רגיל בזה. ור' יוסי כופל השיעור בבשר וביין.
אכל [ב]חבורת מצוה, כלומר בסעודת מצוה כגון של חתן ומילה אע"ג שגנב הבשר והיין לאביו כדמפרש ואזיל בסמוך אינו נעשה בן סורר ומורה דהא לא שכיח ליה כל יומא, ועוד דילמא משום שמחת מצוה אכל יותר מדאי. וכן כשאכלו במנין אותם חכמים שהיו נקבצין לעבר החדש שהיה מנהגם לעשות סעודות. וכן אם אכל במעשר שני, כלומר מכסף מעשר שני גנב לאביו וקנה ממנו תרטימר בשר וחצי לוג יין ואע"ג דגנבו לאביו אינו נענש דכיון דכי אורחיה קא אכיל ליה דכתיב [דברים י"ד] ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר, לא מימשיך ומקרה בעלמא היה שאנס עצמו לאכול יותר מדאי, אכל נבלות וחברו [א"ה נראה דהכוונה לכיוצ"ב] ממעטין להו מדכתיב [שם כ"א] איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום. אכל דבר שהוא מצוה לאתויי תנחומי אבלים, דבר שהוא עבירה תענית צבור אע"ג דתקנתא דרבנן נינהו חשבינן ליה כאוכל בחבורת מצוה וכאוכל נבלות. אכל כל מאכל ולא אכל בשר לאיתויי דבילה קעילית שיש לו חשיבות על שאר פירות. ושתה כל משקה לאיתויי דבש וחלב (ונכנס למקדש) שאלו משכרין כדתנן גבי כהן אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב אפי' הכי אינו נענש דלשון זולל וסובא אינו נופל אלא על בשר ויין כדכתיב [משלי כ"ג] אל תהי בסובאי יין (וזוללי) [בזוללי] בשר למו.
<h2>דף עא.</h2>
גנב משל אביו וכו', כלומר גנב מעות משל אביו וקנה מהן בשר ויין בזול מפרש טעמא בגמ' גנב משל אביו [ואכל ברשות אביו] אע"ג דשכיח ליה לגנוב מנכסי אביו ולא יודע לאביו אפי' הכי אינו נענש כיון דלא מימשיך משום דבעית כלומר מתיירא שמא ימצאנו אביו או אמו בבית אוכל אכילה גסה כזו וימחו בידו הילכך לא ירגיל עצמו לזה ולפי שעה נזדמן לו [מ]עשה רע כזה. (ו)גנב משל אחרים ואכל ברשות אחרים אע"ג דלא בעית שיודע הדבר לאביו ולאמו כיון דלא שכיח ליה לגנוב דלאו כל שעתא ושעתא יזדמן לו ממון חברו, וכל [שכן] גנב משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה למיגנב ועוד דבעית. עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים דשכיח ליה למגנב ולא בעית כלו' שאוכל בדרך חרות שאינו מתיירא מאדם שימחה בידו.
עד שיגנוב משל אביו ושל אמו, ואם תאמר אמו מנא (לן) [לה] הא קימא לן מה שקנתה אשה קנה בעלה מפרש בגמ' שיגנוב ממעות שהיו מוכנין לסעודת אביו ואמו דבעל מיחייב במזונות אשתו ודוקא ממעות והוא קנה מהם תרטימר בשר וחצי לוג יין שאם גנב בשר ויין אינו נעשה בן סורר ומורה משום דלא שכיח ליה למיגנב כל כך בשר בכל יום שלא ימצא במחתרת אבל מעות יכול לגנוב בפעם אחת שיספיקו לו לחדש או שלשה חדשים.
היה אביו רוצה וכו' כלומר שאביו מוחל על מה שגונב לו אבל אמו מקפדת בדבר אי נמי (איכא) [איפכא] אינו נענש דהא בעינן שיגנוב לשניהם ויקפידו שניהם והא ליכא.
אם לא היתה אמו ראויה לאביו מפרש בגמ' דלא גרסינן ראויה אלא שוה גרסינן כלומר דבעינן שתהא שוה לאביו בקול ובמראה וקומה, וכן תני בברייתא אם לא היתה אמו שוה לאביו אבל אם היא דומה לו אע"פ שהיא מחייבי כריתות או מיתות ב"ד דלא תפסי בה קדושי כלל נעשה בן סורר ומורה דהא מ"מ אביו ואמו קרינא ביה דהא בקרא לא כתיב אישות כלל.
היה אחד גידם וכו', גידם שאין לו ידים אינו נענש דאע"פ דסבירא לן דלא בעינן קרא כדכתיב במצורע על בהן ידו הימנית [ויקרא י"ד] אם נחתך בהן ידו אין בזה עיכובא אלא נותן על מקומו ויוצא דלמצוה הוא דבעינן בהן יד ובהן רגל אבל ליכא עיכובא, אבל הכא כיון דכולי קרא יתירא הוא ודאי לעיכובא כתביה רחמנא דהא מצי למיכתב והוצאתם אותו אל שער עירו וסקלוהו.
מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו כיון דמוכחינן מגזירה שוה דלקו בפעם ראשונה דהכא כתיב בן סורר ומורה, ומצינו גבי מלקות בן דכתיב [דברים כ"ה] והיה אם בן הכות הרשע מה להלן מלקות אף כאן מלקות וכיון שצריך מלקות צריך שיהיו לאב ואם עדים שהוכיחוהו [ועבר] לפי שאין אביו ואמו נאמנין עליו להרגו דכתיב [שם י"ז] על פי שנים וגו'. ומלקין בפני שלשה, כלומר יביאוהו לפני דיינין והדיינין יחייבוהו מלקות וילקהו שליח ב"ד כשאר הלוקין דמלקות בשלשה בפרק קמא ובגמ' מוכח הוא הדין דבתרי סגי להתראה זו של בן סורר ומורה דהא אינה אלא כשאר התראות דחייבי מיתות ב"ד והאי דנקט שלשה משום צורך המלקות נקט דלא איפשר בפחות משלשה. וחזר וקלקל נדון בעשרים ושלשה דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת ושלשה אחרים להטייה כמו שמפורש בכמה מקומות, ואינו נסקל אלא וכו', שנ' [דברים כ"א] בננו זה כלומר זהו שלקה בפניכם ולא ניווסר עם כל זה וגזירת הכתוב היא דלא סגי בעדים אחרים שיעידו שלקה כבר וזו פעם שנייה.
<h2>דף עא:</h2>
ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן פטור דלא דיינינן ליה כיון דאילו עבר השתא לאו בר קטלא הוא, ואם משנגמר דינו ברח דגברא קטילא חשבינן ליה משעת גמר דין ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו.
<h2>דף עב.</h2>
בן סורר ומורה נידון על שם סופו וכו', מפורש בבריתא, אמר ר' יוסי הגלילי וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה לוג יין אמרה תורה יצא לב"ד ויסקל אלא הגיע תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שבסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטים את הבריות והורגן אמרה תורה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים טוב להם שאין מוסיפין לחטוא הנאה לעולם שנ' [ישעיה י"ד] נחה שקטה כל הארץ, של צדיקים רע להם שהיו מוסיפין [זכיות] רע לעולם לפי שהיו מגינין על דורם ומוכיחין את הדור, פיזור לרשעים טוב להם שנפרדין זה מזה ואין (צריכין) [יכולים] להועץ עצה רעה, ולסייע זה את זה, לצדיקים רע להם שאין עוסקין בתורה ורע לעולם שהתורה שהן עוסקין מגינה על הדור וכשהן מתבטלין פורענות בא לעולם.
הבא במחתרת נידון על שם סופו, כלומר הבא במחתרת שאמרה תורה יהרג נידון על שם סופו דהא לא קטיל ומיקטיל אלא מפני שסופו להרוג את בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו הילכך התירה לו תורה לבעל הבית שיהרגנו מאחר שהוא בא להרגך השכם להרגו ואע"ג דלשאר רודף מדקדקינן שאם יכול להציל באחד מאיבריו אין לו להרגו, ועל זה נענש אבנר, אבל בבא במחתרת לא מדקדקינן כולי האי כיון דלילה הוא אינו יכול לדקדק כל כך בעל הבית איך יציל עצמו ממנו באחד מאיבריו.
היה בא במחתרת ושיבר את החבית, כלומר ששיבר אותה בין בכוונה בין שלא בכוונה בעודנו בחצרו של בעל הבית וקימא לן דאדם מועד לעולם מיחייב לשלומי אם לא (היה) מפני שהוא מתחייב בנפשו הילכך יש לדקדק בענין שאם יש לו דמים כלומר אם גנב זה [אינו] ראוי ליהרג כגון שהגנב היה אביו של בעל הבית דתניא בבריתא שאין הבן רשאי להרוג את אביו הבא עליו במחתרת משום דרחמי האב נפישי על בנו ולא בא על עסקי נפשות, ואי הוה קאי בריה לאפיה להציל ממונו אין בדעתו של אביו להרגו ואם הרגו הבן לאביו הגנב יש לו דמים כלומר מתחייב הבן עליו הילכך חייב לשלם החבית דהא ליכא אלא רשעה אחת דהיינו תשלומין לחודיהו, ואם אין לו דמים כגון שהיה הגנב איניש רחיקא אי נמי שהוא בנו של בעל הבית דלא נפישי רחמי הבן על האב, ואם אביו מציל ממונו מידו לא ירחם בנו הגנב אע"פ שהוא בנו יקום עליו ויהרגנו ואם קדם אביו והרגו אינו נהרג עליו הילכך כיון שאין לו דמים פטור מלשלם דחיוב מיתה וחיוב תשלומין באין כאחד ואע"פ שניצל פטור מן התשלומין דהא בדמי קננהו. וא"ת היאך גנב משלם תשלומי כפל נימא בדמי קננהו, וליכא לתרוצי חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם דא"כ נהי דראוי לשלם הכפל אבל הקרן אמאי משלם, יש לומר דמיירי שגנבו ביום מן הערים שלא בא להרוג אלא על עסקי ממון הוא בא וצריך עיון.
<h2>דף עג.</h2>
ואלו שמצילין אותן בנפשן, כלומר מצילין אותן מן העבירה ומן הקלון בנפשן של הרודפין אותן כלומר שניתנו ליהרג לכל מי שיראה אותן לרודפין כדי להצילן מן העבירה וכולהו ילפינן להו מן נערה המאורשה דכתיב בה [דברים כ"ב] ואין מושיע לה הא יש מושיע חייב אתה להושיעה בכל מה שתוכל אפילו בנפשו של אותו אונס כדי להצילן מן העבירה ומן הפגם שיפגום אותה. וזכור נמי ילפינן מדכתיב כל נערה שבפרשה זו חסר בלא ה"א וכתיב נער ללמד דמי שרודף אחר נער אחד כדי לפגמו מיחייב להצילו בנפשו כל מי שיוכל. ורוצח נמי מדכתיב בפרשה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, ואמרינן וכי מה בא זה ללמד אם בא לומר שאין להאשים הנערה דאנוסה היא הרי כתיב אין לנערה חטא מות אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה מאורשה מה נערה המאורשה ניתן להצילה בנפשו של אונס אף רוצח ניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף. וכל עריות האמורות בתורה כמשפט נערה (נערה) המאורשה, אבל הרודף אחר בהמה כיון דליכא פגם גבי בהמה וליכא תקלה לבהמה, ובמחלל את השבת ועובד ע"ז נמי ליכא לא פגם ולא קלון אין אנו חוששין לאותו רשע שרוצה לחלל את השבת אע"פ שאינו נתפס במחשבתו לחלול באלו וכ"ש שאין אנו מצילין אותו שהולך במרוצה לעבוד ע"ז דכיון שאומר אלך ואעבוד מיד נתפס במחשבתו וכאילו כבר עבד נמי דכתיב [יחזקאל י"ד] למען תפוש את בית ישראל בלבם. וכל אלו שמצילין אותן בנפשן דוקא שעדיין לא נעבדה בהן עבירה שאם כבר נפגמו שוב אין מצילין אותן בנפשו של רודף אלא מוליכין אותו לב"ד והורגין אותו בעדה ועדים והתראה.
גמרא תניא מנין לרואה בחברו שטובע וכו', ולא מיבעיא אצוליה בנפשו דחייב כלומר שחייב לטרוח הוא בעצמו כדי להצילו מדכתיב גבי השבת אבדה [דברים כ"ב] והשבותו לו ודרשינן מיניה [ב"ק פ"א ע"ב] השבת גופו כגון ש(ט)[ת]ועה בין הכרמים רשאי חברו לעקור הגפנים כדי שיצא ה(ט)[ת]ועה לדרך הסלולה, ולמאי איצטריך לא תעמוד על דם רעך אלא ודאי לרבות שחייב להוציא ממונו לשכור פועלים להצילו.
<h2>דף עד.</h2>
בית נתזה, שם האיש. יעבר ואל יהרג משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, כדמפרש ואזיל ואהבת את י"י משמע שלא תמירנו לשום אל אחר. לכך נאמר כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב.
וכי מה למדנו מרוצח, אלא מעתה אם בא ללמד על נערה מאורסה שתיפטר לפי שבעל כרחה נבעלה הרי כבר נאמר ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות, ואם בא ללמד רוצח מנערה מאורסה לכך שואל ומה הוא צריך רוצח ללמד מנערה מאורסה, ומשני דצריך ללמוד רוצח מנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו של בועל אף מי שרואה את חבירו שרודפין אחריו להרגו ניתן להצילו בנפשו של רודף ומקרא נמי אינו יוצא מידי פשוטו דמשמע דללמד על נערה המאורסה בא רוצח דכי היכי דרוצח יהרג ואל יעבור כלומר אם אמר מלך אחד לעבדו לך הרוג את פלוני ואם לא תשמע לי אני אהרוג אותך הדין הוא שלא ישמע לו ואם ירצה המלך להרגו יעשה דמוטב לו שיהרג הוא [ולא יהרוג] שום אדם והטעם מפורש בסמוך דסברא דלא תדחה נפש חברו דאיכא איבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא דהינו איבוד נשמה והוא לא יעבור דכי אמ' רחמנא לעבור על כל מצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל כי היכי דליעביד מצות רבות כדאמרינן [יומא פ"ה ע"ב] חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אבל הכא גבי רוצח כיון דאיכא איבוד נשמה להאי ושוב לא יעשה מצות שהיה עתיד לעשותם למה יהא מותר לעבור דמי יודע שנפשו חביבה ליוצרו ויחיה שנים רבות יותר מנפש חברו דילמא נפש חברו יקרה לפני השם ויחיה יותר ממנו ויוכל לעשות מצות רבות ממנו הילכך לא ניתן לידחות נפש מפני נפש, אף נערה המאורסה אם יאמר לה מלך אחד לכי למקום פלוני ותיבעלי לי ואם לא תשמעי לי אהרוג אותך תהרג ואל תעבור כלומר אין לך רשות לילך להיבעל לו.
מרי דוראי, כלומר אדון עירי. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כלומר מי יודע שיהיה דמך חביב ונאה ליוצרך שיחיה אותך יותר מחברך תוכל לעשות מצות יותר ממנו דילמא אם לא יהרג עתה הוא חי יותר ממך ויתבטלו מצות רבות (במצותו) [במיתתו] יותר מבמיתתך, הילכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם שלא התירו הכתוב אלא מפני חביבות נפשן של ישראל ויש כאן איבוד נפש חבירך לא ניתן דבר מלך מלכי המלכים הב"ה לדחות שצוה על הרציחה.
לא אמרן דעל כל (עריות) [עבירות] שבתורה יעבור משום וחי בהם ולא שימות בהם, הני מילי כשיעבור עליה בצינעה כדמפרש ואזיל, שלא יהו במעמד ההוא עשרה ישראל אבל בפרהסיא שיודע לעשרה ישראל מוטב שיהרג על אותה מצוה ואל יעבור עליה ואפילו על מצוה קלה שבקלות משום דכתיב [ויקרא כ"ב] ונקדשתי בתוך בני ישראל, דמצווה אדם על קידוש השם להראות לכל כי הוא מוסר נפשו וכל אשר לו בעבור כבוד שמו הקדוש, מכלל דעל ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אפילו בחדרי חדרים שלא יודע לאדם זולתי השם לבדו יהרג ואל יעבור. (ודאי) [מאי] מצוה קלה וכו', מפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל שאע"פ שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא הוא מצווה הוא שיקדש את השם בפני חבריו ישראל כדי שלא ירגילו הגוים להמריך הלבבות על כך.
<h2>דף עד:</h2>
והא אסתר בפרהסיא הואי והיתה נבעלת לגוי ולא מסרה נפשה לקטלא וה"ה דאפילו בצנעה היה לה למסור עצמה לקטלא דהא בגילוי עריות ושפיכות דמים וע"ז ליכא חילוק בין צנעא לפרהסיא אלא ריבותא נקט. ומשני אסתר קרקע עולם היתה, כלומר היא אינה עושה מעשה אלא הוא עושה מעשה ויכול לבעול אותה בעל כרחה ולא יהרגנה אבל כי אמרינן דבגילוי עריות אפילו בצינעה חייבת למסור נפשה להריגה התם מיירי אם אמר לה גוי אחד אם לא תלכי למקום פלוני כדי שתיבעלי לפלוני אני אהרוג אותך מיד כיון שזה האנס אינו עושה [אלא] לצורך אחר בזה אין שיך לומר קרקע עולם היא, אבל היכא שהבועל עצמו מדבר עמה ורוצה לאנוס אותה למה תמסור עצמה להריגה כי מה תועיל לה שהרי הוא לא יהרגנה ויכול לעשות ממנה רצונו.
רבא אמר הנאת עצמו שאני, כלומר כיון שאין הגוי מתכוין להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו הוא מתכוין אפי' בפרהסיא שרי דאין כאן חילול השם ליהרג על כך. ואזדא רבא לטעמיה דאמר כיון שאינו מתכוין להעבירו על המצות אלא להנאת עצמו שרי לעבור, דאמר רבא האי גוי דאמר ליה לישראל קטול לי אספסתא וכו', כלומר קצור לי מעשב השדה שהוא מאכל (באמה) [בהמה] לצורך סוס שלי ליקטול האספסתא כמו שמצוה לו ולא ליקטול הגוי כיון שאינו מתכוין להעבירו אלא מפני צורך עצמו אין כאן חילול השם. שדי לנהרא דהינו לאיבוד ש"מ דלהעבירו הוא מתכוין וכיון דבפרהסיא הוא דיש שם עשרה ישראל אי נמי בצינעה והוי שעת השמד ליקטליה ולא ליקצור האספסתא.
והכין מסקאנא דשמעתא דע"ז ושפיכות דמים וגילוי עריות יהרג ואל יעבור בין בצינעא בין בפרהסיא ובלבד שיתכוין להעבירו על המצוה שאם יתכוין להנאת עצמו לחודיה ולא לענין אחר כגון גילוי עריות וכומרים האונסין לישראל שיתן ממונו לע"ז שרי, וראיה לדבר אסתר, ואין שום צד היתר בג' אלו [אלא] בכי האי גונא, ובשאר מצות אפילו יתכוין להעבירו כיון דבצינעא היא יעבור ואל יהרג, אבל אי הוי פרהסיא אי נמי שעת השמד ליכא שום ענין להתיר אפילו יתכוין להנאת עצמו ויהרג ואל יעבור אפילו על מצוה קלה.
<h2>דף עה.</h2>
העלה לבו טינא, מרוב אהבה נטמטם לבו והעלה חלי. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה שפיר דהינו גילוי עריות דאמרינן יהרג ואל יעבור ואע"ג דסיפור לחודיה לאו גילוי עריות ממש היא כיון דקימא לן [ברכות כ"ד ע"א] דקול באשה ערוה מתסר, אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי, כלומר היאך החמירו החכמים בדבר קל כזה, משום פגם משפחה שיהיו בושין בדבר חשבינן ליה כפגם נערה המאורסה שהקפידה עליה תורה. שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, כלומר היו מרגילות עצמן לעמוד לפני הבחורים כדי שיתנו עיניהם בהם ויתבעום בפה (וינתנו) [וימסרו] אליהם לביאה וקימא לן דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ולינסבה מינסבי, כלומר כיון דפנויה היא יתנוה לו לשום נישואין דאין כאן שום עבירה אלא מצוה דכולהו נשי הוו עבדי [הכי] כדאמרינן [תענית כ"ו ע"ב] לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות במחולות ואומרות בחור תן עיניך במשפחה [שם ל"א ע"א] ויש מהן אומרות תן עיניך ביופי. לא מיתבה דעתיה, כלומר לא ירפ(ה)[א] בכך אם ישאנה בהיתירא. מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה, אבל לעוברי עבירה ניתן שיצר הרע תוקפן ומרבה תאותן דכתיב [משלי ט'] לחם סתרים ינעם, כמו [בראשית ל"ט] כי אם הלחם אשר הוא אוכל.
אלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה ובת כהן וכו', מפרש בגמ' מאי הבא על אשה [ובתה] תני הבא על אשה שנשא בתה כלומר דהינו הבא על חמותו והוא בשריפה דכתיב [ויקרא כ'] כי יקח איש את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן ורוצה לומר אתהן את אחת מהן לפי שאין הבת נאסרת על בעלה בביאתו על אמה. ובת כהן, כלומר וכן בת כהן שזנתה והיא נשואה היא בשריפה כדכתיב [שם כ"א] באש תשרף, ודרשינן [לעיל נ"א ע"א] היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, אבל ארוסה בת כהן בסקילה לפי דסקילה חמורה משריפה כיון שניתנה למגדף ולעובד ע"ז, וכ[יו]ן דבת ישראל בסקילה כ"ש בת כהן ולא נזכרה בה שריפה אלא גבי נשואה להחמיר עליה. ויש בכלל אשה ובתה בתו ובת בתו ובת בנו, כלומר ויש בכללן כל אלו, כלו' דמינייהו [ילפינן] לכולהו שידונו בשריפה בגזירה שוה (כלו') בתו מאנוסתו כלו' שאנס אשה אחת ומאותן אונסין נולדה לו בת אחת וכן בת בתו או בת בנו שנולדו מאותה בת או בן שהיו מן האונסין והן ג' שהן אסורין לו מחמת קורבת עצמו ולא מחמת אשתו ויש ג' אחרים שנאסרין לו מחמת קורבת אשתו והן בתה ובת בתה ובת בנה שהיו לה מבעל אחר וכיון שקדשה נאסרו עליו מיד אלו מה שאין כן באונסין שאם אנס אשה אחת מותר לישא בתה שהיה לה מאיש אחר וכ"ש בת בתה ובת בנה, ואע"ג דבתו מאנוסתו לא כתיבא בתורה בהדיא דהא לא כתיב אלא בת בנך או בת בתך ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה [שם י"ח], אלא ילפינן לה בגזירה שוה דהנה הנה כתיב הכא בקורבא דידה [שארה הנה] עשה בתה כבת בנה ובת בתה אף בקורבא דידיה נמי עשה בתו כבת בנו ובת בתו, ואזהרה שמענו בקורבא דידה ובקורבא דידיה אבל עונש לא שמענו ילפי' מאשה שנשא בתה בגזירה שוה דזמה זמה דכתיב [שם כ'] ואיש כי יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן וכתיב בקורבא דידה [שם י"ח] שארה הנה זמה היא, מה להלן באשה שנשא בתה דיניהו בשריפה אף בקורבא דיד(י)ה דהינו בת (בתו) [בתה] ובת (בנו) [בנה] דיניהו בשריפה, והדר ילפינן קורבא דידיה דהינו בתו מאנוסתו ובת בנו ובת בתו בגזירה שוה דהנה הנה. חמותו ואם חמותו ואם חמיו, כלומר דילפינן בזמה זמה דבאשה שנשא בתה דלא כתיבא אלא חמותו ואם חמותו ואם חמיו (ו)לא כתיבא אלא ילפינן להו בזמה זמה דכתיב בקורבא דידה מה התם שלשה כתיבי דהינו בתה ובת בתה ובת בנה אף הכא למעלה מאשתו נאסרין שלשה דורות דהינו חמותו ואם חמותו ואם חמיו, (וכו') [וכולן] בשריפה כדין חמותו, ומן הדין [לא] הוצרך להזכיר כאן חמותו שהרי הזכירה אלא איידי דאיצטריך לאדכורי אם חמותו ואם חמיו דלא תנא הזכיר נמי חמותו.
<h2>דף עו.</h2>
גמרא תניא אל תחלל את בתך להזנותה אמר ר' אליעזר בן יעקב זה המשיא בתו לזקן דמתוך שאינו מתקבל עליה מזנה היא על(ה)[יו], זה המשהא בתו בוגרת שמתאוה להפקר ומזנה, איזהו רשע ערום כלומר שמשהא אותה בשביל מלאכה ומשמשתו, וזהו הערמת רשע שגורם להזנותה בשביל הנאתו שאינו רוצה לקנות שפחה (ו)[ל]שמשו. הוי זהיר מיועצך לפי דרכו, כלומר לפי הנאתו כגון המשהא בתו בוגרת שאחד מטובי העיר מדברים עליה שתנתן לאחד מבניו לאשה הוא מיעץ לבתו בוגרת שלא (נתרצת) [תתרצה] לו ומראה ל(י)ה פנים שאינו רגילה במשפחה נקייה על כן צריכה היא (שתיבדק) [שתבדוק] הענין אם נוגע הוא (אביו) [אביה] באותה עצה ומתכוין לטובת עצמו ולהנאתו לא תשמע לו ואם לאו תשמע לו והוא הדין לכל אדם השואל עצה מן חברו יבחין בזה אם נותן לו עצה ההוגנת לו אם לאו.
<h2>דף עו:</h2>
האוהב את אשתו כגופו, כלומר שחמל עליה שלא תטרח יותר מדאי. והמכבדה בתכשיטין נאין. סמוך לפרקן עדיין קטנים ויש להם להשלים ימי נערות חצי שנה או שני חדשים דליכא למיחש שמא תזנה עליו בשביל שנה או חצי שנה שאם היה קטן הרבה אסור להשיאו גזירה שמא תזנה אשתו עליו אבל כיון שהוא סמוך לפרקו ליכא למיחש לזנות ומקיים מצוה גדולה שהשיאו אשה קודם שיטעום טעם דאיסורא.
ואלו הן הנהרגין רוצח ואנשי עיר הנדחת, בתר דסליק מנשרפין תני נהרגין כרבנן דסבירא להו דסייף חמור מחנק, ורוצח בסייף דכתיב [שמות כ"א] נקום ינקם, ואשכחן נקימה בסייף דכתיב [ויקרא כ"ו] חרב נוקמת נקם ברית, ועיר הנדחת דכתיב בה [דברים י"ג] לפי חרב.
רוצח שהכה את חברו וכו', מפרש ואזיל מילי דרוצח תחלה והדר בפרק כל ישראל יש להם חלק מפרש הלכות עיר הנדחת. וכבש עליו לתוך המים, פרומר בלע', כלומר תקף ראשו של חברו במים שלא יוכל להרים ראשו וננער מת, או לתוך האור, שנפל שם תחלה וכשרוצה לעלות לא הניחו לעלות משם וכ"ש אם הפילו הוא לכתחלה לתוך המים או לתוך האש דמיחייב. דחפו לתוך המים או לתוך האש והיה יכול לעלות משם ולא עלה ומת פטור אע"ג דדחפו שם לכתחלה וכ"ש אם נפל שם מתחלה והוא כבשו שם בענין דהיה יכול להמלט מידו דמיפטר שהרי הוא הרג את עצמו וזה לא עשה אלא גרמא בעלמא. שיסה בו את הכלב, כלומר גירה בו את הכלב ובא הכלב ונשכו בשיניו עד שמת פטור דהא לא הרגו בידים אלא בגרמא בעלמא, אבל השיך בו את הכלב, כלומר שאחז את הכלב ופתח בו את פיו ושם ידו של חברו או רגלו בפיו לדברי הכל חייב שהרי הכלב הורגו בשיניו ממש וכאילו נעץ לו סכין בבטנו דמי אע"פ שלא מת מיד אלא שמתנונה והולך מחמת [אותה] מכה דמיחייב הכא נמי אע"פ שלא מת מיד ששם רגלו בפי הכלב לא מיקרי גרמא אלא מעשה בידים דהא בודאי סופו למות (והכא) [והכי] תני בבריתא (כתפו) [כפתו] בחמה ומת חייב אע"פ שלא מת מיד אלא לאחר כמה שעות. השיך בו את הנחש וכו', כלומר שאחז את הנחש והוליכו והגיע שיני הנחש לידו של חבירו פלוגתא דר' יהודה ורבנן דמאן דמחייב סבר ארס נחש בין שיניו עומד והרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו ולהאי סברא אם היה הנחש מאיש אחר אינו בר סקילה דאנוס הוא, ומאן דפטר סבר דארס נחש מעצמו מקיא בנשיכתו וכשנשכו זה עדין אין בו כדי להמית הילכך גרמא בעלמא הוא אע"פ שיודע שסופו (להדיח) [להקיא] מיהו לאו מכחו ממש מיית, ולפי האי סברא נחש בסקילה כדין שור שהמית דהא כל חיה ובהמה כשור הן, אלא שדבר הכתוב בהווה.
<h2>דף עח.</h2>
המכה את חברו בין באבן וכו', ואמדוהו למיתה, כלומר אמדוהו ב"ד למיתה שאם אמדוהו לחיים תחלה אע"פ שמת לבסוף פטור שהרי יצא מב"ד זכאי כדדרשינן [לעיל ל"ג ע"ב] ונקי וצדיק אל תהרוג, אבל השתא דאמדוהו תחלה למיתה והקל ממה שהיה וחזר ואמדוהו לחיים ולאחר מכאן הכביד ומת ר' נחמיה פוטר שהרי הקל רגלים יש לדבר שלא מת מחמת מכה זה, ורבנן מחייבי דבודאי מחמת מכה זו מת שהרי אמדוהו תחלה למיתה ואיגלי מילתא למפרע דאותו אומד ראשון עיקר ולא אומד שני ומיחייב מיתה ומיפטר מחמשה דברים שהם נזק וצער וריפוי ושבת ובשת דהא אינו מת ומשלם ולר' נחמיה דפטר ליה ממיתה משלם ממון באומד שני שאמדוהו לחיים וחייבוהו בחמשה דברים, יש רגלים לדבר דקתני בסופא דמתני' אדר' נחמיה קאי ואיפשר לומר אתרוייהו קאי.
<h2>דף עח:</h2>
נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם וכו', פטור דהא לא נתכוון לשום בר חיובא הא נתכוון לבר חיובא אע"ג דלא נתכוון לו חייב וזהו סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם. וכן אם נתכוון להכותו על מתניו ולא היה בו כדי להמית אע"פ שהלכה לו על לבו ובדבר מועט שנגע ללב הוא מת פטור דהא לא נתכוון ואע"ג דקימא לן דאדם מועד לעולם ונימא היה לו לחשוב שמא תלך על לבו אפילו הכי מיפטר דלא אמרינן מועד הוא אלא לגבי תשלומין אבל לא למיתה שהרי התורה חסה עליו שהצריכתו עדה מצלת ואפילו למאן דסבירא ליה אינו צריך התראה אבל בהא מודה דמיפטר דהא לא נתכוון להמיתו כלל. [ע"ט ע"א] וכן נתכוון להכות את הקטן והיה בו כדי להמית כלומר והתרו בו וקבל עליו התראה והלכה על הגדול ולא היה בו כדי להמית[ו] פטור, דהא אפילו נתכוון לו לא הוה מיחייב דהא לא הוה בה כדי להמיתו, אבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בו כדי להמיתו אע"פ שלא הכהו באותו מקום שנתכוון אי נמי לא הכה אותו האיש אלא לאיש אחר כיון שהיה באבן [כדי] להמית כל אדם בכל מקום שיגע בו מחייב דסבירא ליה להאי תנא דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב כיון שהתרו בו וקבל התראה על חברו אע"פ שלא התרו לו על זה חייב. ור' שמעון פוטר דסבר אע"ג דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור דכתיב [דברים י"ט] וארב לו עד שיתכוון לו. ובגמ' פריך כיון דר' שמעון אסופא קאי ר' שמעון פוטר מבעי ליה למתני דהא בנתכוון לזה והרג את זה מוקמינן, ומשני דארישא קאי דתני לנפלים והרג בן קיימא פטור דמשמע הא נתכוון לבר חיובא חייב אע"פ שלא נתכוון לו דר' שמעון פליג דבהא נמי מיפטר (והרי) [והוי] רישא מחלוקת ואחר כך סתם דמיחייב אע"ג דלא נתכוון ליה כיון דמתכוון לבר חיובא וקבל עליו התראה, והאי דשבקיה ר' שמעון לסופא ופליג ארישא כי היכי דלא ליטעי איניש ולימא ר' שמעון פוטר אכולהו קאי ואפילו בנתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמיתו והלכה לו על לבו דבההיא ודאי אפילו ר' שמעון מודה דמיחייב דהא נתכוון לאיש עצמו אע"פ שלא נתכוון לאותו מקום עצמו.
<h2>דף עט:</h2>
רוצח שנתערב באחרים וכו', [לא] מיבעיא באחרים כשרים דכולהו פטורים אפילו כר' יהודה אלא אפילו נתערב ברוצחים שנגמר דינם והוא לא נגמר דינו פוטרין לכולהו דכיון דאיכא חד בינייהו שלא נגמר דינו דלמיגמר דינו אי אפשר כיון שאין אנו מכירין אותו כמי שברח דמי ואין גומרין דינו אלא בפניו אע"פ שנשאו ונתנו בדבר קודם שנתערב בהם ונדמה להם לחייבו כיון שלא הוציאו הגמר דין מפיהם יש לנו לפטור את כולם. ור' יהודה סובר לאפטרינהו אי אפשר דהא כולם נגמר דינם ואותו נמי שלא נגמר דינו כיון שקבלו עדות העדים ונשאו ונתנו בדבר ונדמה לרובן שהוא חייב מיתה כונסין את כולם לכיפה ושם מאכילין [אותן] שעורים עד שתהא כריסן נבקעת, ובמסקנא דשמעתא דכולהו הני רוצחים לאו באנשים קא מיירי אלא בשוורים שאילו הוה בגברי לא הוה מיקל ר' יהודה בכך. וכל חייבי מיתות ב"ד שנגמר דינם בפניהם שנתערבו הקלין בחמורין נידונין כולן במיתה קלה דקלה בחמורה מישך שיכא, אבל חמורה בקלה לא שיכא ואי אתה רשאי להחמיר עליו ולמשכו למיתה שלא נתחייב בה. הנסקלין בנשרפין, כלומר הילכך כיון דאמרת אי אתה רשאי להחמיר עליו אם נתערבו נסקלין בנשרפין ואע"ג דבהני נסקלין מיעוטן ונשרפין רובא אפילו הכי לר' שמעון ידונו כולם בסקילה מפני שהשריפה חמורה שהרי נתנה לבת כהן ואם (אי) אתה דן אותם בשריפה כמו שהרוב בשריפה אתה מושכו במיתה שלא נתחייב בה, ורבנן סברי מוטב דלידינו כולהו בשריפה ואפילו הוו נשרפין מיעוטא וכ"ש דהא רובא דהא סקילה חמורה ממנה שהרי נתנה לעובד ע"ז שפושט ידיו בעיקר, וכהאי טעמא גופא פליגי בנהרגין מיעוטא שנתערבו בנחנקין רובא דר' שמעון דלטעמיה דסייף קיל הילכך אע"ג דנחנקין רובא ידונו לאותו מיעוטא כי היכי דלא תחמיר במיתתן, ורבנן לטעמייהו דחנק קיל ולא מיבעיא היכא דנחנקין רובא דדין הוא שידונו ברובא אם היו המיתות שוות זו (בזו) [כזו] אלא אפילו הוו נחנקין מיעוטא ידונו בחנק כי היכי דלא תחמיר במיתתן.
<h2>דף פא.</h2>
לא יאמר לו עברת על דברי תורה שנמצא שמבייש אותו ואע"ג דאמרינן [ברכות י"ט ע"ב] אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד י"י לא דמי להא דכיון דיכול לקיים את שתיהן שיאמר לו בדרך כבוד שאומר לו (אבל) [אבא] כך כתיב בתורה והוא מאיליו מרגיש בעצמו שטעה ויחזור בו.
מי שנתחייב בשתי מיתות ב"ד נידון בחמורה, כלומר לא מיבעיא אם מתחייב ברישא סקילה שחלל את השבת והדר בא על אשת איש דנתחייב בחנק דדינא הוא דלידון בחמורה דאל"כ מצינו חוטא נשכר, אלא אפילו עבר עבירה קלה ונגמר דינו לקלה והדר חלל את השבת מהו דתימא כיון דנגמר דינו (לסקילה) [לקלה] האי גברא קטילא הוא, ולא ליחול עליה שום קטלא אחריתי קמ"ל דחיל ונידון בחמורה. עבר עבירה שיש בה שני מיתות ב"ד, כגון חמותו והיא אשת איש נידון בחמורה דהיא שריפה שהיא ראויה לבא על חמותו והוא והיא נידונין בשריפה, (שאם) [ואם] עשה בשוגג מיחייב בשני חטאות. ר' יוסי אומר נידון בזיקה ראשונה הבאה עליו דסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור אפלו חמור על הקל הילכך באותו איסור שהוזהר [נ"א שהוזקק] לפרוש ממנה באותו הוא נידון הילכך אין כאן אלא מיתה [אחת] משום ה(י)כי היתה (חמותה) [חמותו] תחלה כגון שנשא בתה בעודה אלמנה ונאסרה עליו משום חמותו ואחר כך נשאת (ה)[ל]בעל ונאסרה לכל העולם משום אשת איש נידונין בחמורה דהינו שריפה דהיא קדימא, אבל אם היתה אשת איש תחלה ונעשית חמותו וכשנשא בתה כבר היתה נאסרת עליו משום אשת איש תו לא חייל איסור חמור אאיסור אשת איש שהוא קל ואין נידונין אלא בחנק.
(על) [אל] ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבות, כלומר שכל כך עבד בוראו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו שראוי הוא לעשות לו נסים בזכות עצמו ולא (נשא) [נצטרך] לזכות אבותיו מתוך שהוא חסיד, שלא נהנה מקופה של צדקה דבר שהוא גנאי לאדם הגון שיכול ליהנות מיגיעו.
<h2>דף פא:</h2>
מי שלקה ושנה, מפרש בגמ' מי שלקה ושנה על עון כרת אחד כגון שאכל חלב שני פעמים והתרו בו מלקות ולקה פעמים וחזר באותה עבירה עצמה פעם שלישית דגברא בר קטלא הוא, בידי שמים יכרתוהו וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה וכיון דקא מוותר נפשיה לקטלא מקרבינן ליה לקטלא עילויה הילכך כונסין אותו לכיפה, ודוקא ששונה ושלש באותה עבירה עצמה שכבר טעם טעמ' והוה ליה למימנע אנפשיה שהרי מילא תאותו ממנה פעם ושתים, אבל אם לקה על שלש עבירות אין כונסין לכיפה, דאיפשר שיצר הרע שולט בו בשאר איסורין ורוצה להטעימן לו ואפילו למאן דאמר [יבמות ס"ד ע"ב] בג' זימנין הוי חזקה אבל לא בתרי הכא מודה דבשתי מלקיות כונסין אותו לכיפה לפי (ל)[ש]עבירות מחזיקות כלומר כבר הוחזק לעבור עבירה שלשה פעמים הילכך אין ממתינין אותו עד פעם רביעית.
ההורג נפשות שלא בעדים, וא"ת מנא ידעינן שהרגו כיון דליכא סהדי, ומשני בגמ' כגון דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות וכיון דאיכחוש בבדיקות עדותן [בטלה ו]אין לדונו במיתות ב"ד משום חומרא בעלמא ומיהו עדות (אחת) [אמת] היא דהא לא איתכחוש בחקירות הילכך כונסין אותו לכיפה, ומפרש בגמ' מאי כיפה אמר ר' יהודה מלא קומתו, כלומר שחופרין לו בו[ר] אחד כשיעור מלא קומתו בגובה ובאותו כלא עומד ומאכילין אותו שם לחם צר ומים לחץ עד שהוקטן מעיינו ואחר כך מאכילין אותו שעורים ואותם שעורים נופחים בתוך מעיו ומתוך שהוקטן מעיינו הוא נבקע ובלקה ושנה עושין כמו כן אע"פ דלא קתני הכי. ובין שתי המשניות מפורשות דין כיפה.
הגונב את הקשות, מפרש בגמרא מאי קשות, כלי שרת מלשון [במדבר ד'] קשות הנסך והם קנים שמעמידים תחת לחם הפנים כדי שלא יתעפש הלחם שיבא הרוח ביניהם ואם על הקנים ענוש מיתה בידי קנאים קל וחומר על שאר כלי שרת שהם מעולים ודמיהם יקרים ואזהרותיה מולא יבואו לראות כבלע את הקדש, כלומר והיכא רמיזא דשיכא בה מיתה כבלע לשון גנבה שמבליעין ומחביאין ורמז בעלמא הוא, ולאו מקרא נפיק דעיקר קרא בלוים כתיב שהוזהרו שלא יבואו לראות בסילוק מסעות בשעת הכנסת כלים [לנרתיק] שלהם (שהרי) [שהיו] אהרן ובניו (מכניסין) [מכסים] הארון והמזבחות כמו שכתוב שם ובא אהרן ובניו בנסוע (המסע) [המחנה] והורידו את [פרוכת ה]מסך. והמקלל בקוסם, תני בבריתא יכה קוסם את קוסם דדמי למברך את השם ומי שיודע את רוע מחשבתו ומקדים עליו להרגו זכה לשם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל וכ"ש אם שומע מפיו שמברך בכנוי והבועל ארמית, כדחזינן בפנחס שהרג לזמרי שבא על כזבי בת צור. כהן ששימש בטומאה וכו', דתנן במתני' ואלו שבמיתה כהן ששימש בטומאה וטמא ששימש, וכיון דמיחייב כרת בידי שמים מדמינן ליה לבא על ארמית דכתיב ביה [מלאכי ב'] יכר(י)ת י"י לאיש אשר יעשנה ער ועונה, כלומר ערירי ימות, ודומה לגונב את הקשות דכתיב ביה [במדבר ד'] ולא ימותו כי היכי דהתם קנאין פוגעין בו הכא נמי קנאין פוגעין בו, וכי היכי דבועל ארמית אין קנאין רשאין לפגוע בו אלא בעוד שעוסק בעבירה אבל אם פירש לא, הכא נמי בטמא ששימש קנאין פוגעין בו בעוד שמצאוהו משמש ונוטלין עבודה מידו ופוצעין את מוחו, אבל יצא מבית המקדש שוב אין רשאין לפגוע בו אלא מניחין אותו בידי שמים. זר ששימש במקדש, דכתיב ביה [במדבר י"ח] והזר הקרב יומת, ולא ידעינן אי בידי שמים כדכתיב [שם י"ז] כל הקרב הקרב אל משכן י"י ימות או דילמא ילפינן מנביא השקר שדינו בידי (שמים) [אדם] דכתיב ביה יומת דכתיב [דברים י"ג] והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת דר' עקיבא דאמר בחנק סבר דילפינן יומת מיומת ואין דנין יומת (מיומת) [מימות], ורבנן סברי מוטב דניליף הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא.
<h2>דף פב.</h2>
נשכ"ז אבל משום אשת איש לא לקי דלית להו אישות, כלומר דע"מ כן מתחברין זה עם זה לפי שעה וכשירצו להפרד זה מזה יפרדו כל אחד ואחד שלא מדעת חברו.
<h2>דף פד:</h2>
אלו הן הנחנקין מכה אביו ואמו וכו' וכולהו מפרש ואזיל, וזקן ממרא על פי ב"ד, ממרא כמו [דברים ט'] ממרים הייתם עם י"י כלומר שמסרב על דברי ב"ד הגדול שבלשכת הגזית. וזוממי בת כהן אע"פ (שאם) [שהם] היו מחייבין אותה שריפה אין נידונין אלא במיתה שהיו מחייבין לבועל והינו חנק כשאר בא על אשת איש כדמפרש קרא [ויקרא כ"א] באש תשרף היא ולא בועלה וזוממיה דנפקא לן מכאשר זמם לעשות לאחיו (ו)לאחיו ולא לאחותו, ובועלה של נשואה אבל בת כהן ארוסה בועלה בסקילה.
גמרא איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו מי אמרינן כיון דאינו מתכוין אלא לרפואה דהא קימא לן דניתנה רשות לרופא לרפ[א]ות ואם מת (מ)תחת ידו פטור הילכך באביו נמי שרי או דילמא כיון דהחמירה תורה באביו ואמו יותר משאר אדם דאפילו בחבורה לחודה מיחייב הילכך אפילו לרפואה אסור, ואסיקנא דאסור למשקל סילוא, כלומר כשישב לו קוץ בבשרו לא היה מניחו להוציאו משם. למיפתח ליה כוותא, כלומר (בריה) [כויה] להוציא ממנה לחה מאי טעמא דילמא פתח ליה יותר מדאי ויצא דם ממנה והוה ליה שגגת איסור שיש בו חנק, אי הכי אחר נמי לא ליפתח שהרי כל ישראל הוזהרו על חבלות חבריהן דכתיב [דברים כ"ה] לא [יוסיף] פן יוסיף אותה שגגת לאו כשאין מתכוין הוי שגגה באיסור לאו דעלמא דאיסורו קל אבל בנו שגגת חנק הוא שאם היה מתכון היה זדונו כרת, וא"ת אי הכי בשבת (שגגת) [שגגה] דאיסור סקילה ליתסר, וקימא לן דמותר לכתחלה להפיס מורסא בשבת, ומשני לא דאמי שבת למכה אביו דמכה אביו אפילו במקלקל מיחייב ובשבת (אפילו) במקלקל פטור אלא א"כ צריך לאותו דם שיצא ממנו לכלבו.
<h2>דף פה.</h2>
מהו שיעשה שליח ב"ד לאביו כלומר אם נתחייב אביו נדוי או מלקות מסקנא דאסור דהא איפשר לעשות על ידי אחרים ויכול אתה לקיים את שניהם חוץ ממסית ומדיח שהרי כופר בעיקר וכבוד שמים עדיף ולא משהינן ליה להכותו ולנדותו רגע עד דאתי אחר וכל הקודם זכה לשמים.
<h2>דף פה:</h2>
המכה אביו ואמו אינו חייב כלומר מיתה עד שיעשה בהן חבורה ומשום דכתיב [ויקרא כ"ד] ומכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, אינו ענין לשאר אדם דהא לא כתיב ביה אלא הכאה לחודה, ובשאר אדם לא מיחייב עד שימיתהו, דכתיב [שמות כ"א] מכה איש ומת, תנהו ענין לאביו ואמו וסמכו לנפש בהמה דבעינן נמי נפש לגבי אביו ולא נטילת נשמה ממש אלא שיצא ממנו דם כדכתיב [דברים י"ב] כי הדם הוא הנפש, והילכך מכה לאחר מיתה פטור, אבל במקלל חייב דהא מבזה את אביו וכיון דמקלל אביו שלא בפניו חייב לאחר מיתה נמי חייב.
הגונב נפש מישראל אינו חייב, כלומר דבכל גניבה שבעולם כיון (דגנב היה) [דאגבהיה] אפילו ברשות בעלים אי נמי הוציאה מרשות בעלים לסמטא חייב אבל בגונב נפש לא מיחייב מיתה עד שיכניסנו לרשותו דכתיב [שמות כ"א] ונמצא בידו, ותניא במכילתא אין מציאה בכל מקום אלא ברשות והאי בידו רשותו רוצה לומר וכן הוא אומר [במדבר כ"א] ויקח את כל ארצו מידו. וישתמש בו, כלומר דהינו עימור כלו' שיעשה לו קצת מן העבודות בין קשה בין קלה. הגונב את בנו וכו', וחכמים פוטרין דכתיב ונמצא בידו משמע השתא הוא נמצא בידו אבל מעיקרא לא אבל בנו בכל עת הוא מצוי בידו. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו', ר' יהודה מחייב דכתיב [דברים כ"ד] וגונב נפש מאחיו מבני ישראל מאחיו למעוטי עבדים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ורבנן סברי אי לא כתיב אלא מאחיו לא הוינא ממעט (חציו) עבד (וחציו בן חורין) דהא אחיו הוא במצות, דכל מצוה שהזמן גרמא דנשים חייבות עבד נמי חייב, כ"ש כשהוא חציו עבד וחציו בן חורין אלא אתא תרי בני ישראל למעוטי עבד [ו]שחציו בן חורין כיון שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה. ואזהרה לגונב נפש דקימא לן לא ענש אלא א"כ הזהיר מדכתיב לא תגנוב בעשרת הדברות ולא כתי' ממון [א]לא סתמא אמ' להזהיר על גונב נפש דומיא דלא תנאף דה[י]א אזהרה לדיני נפשות, ואזהרה למכירה דכתיב [ויקרא כ"ה] לא ימכרו ממכרת עבד.
<h2>דף פו:</h2>
זקן ממרא וכו', באין לזה שעל הפתח דשמא אחד מהן כוותיה סבירא שאם היה כן לא היה נעשה (בן סורר ומורה) [זקן ממרא], אם שמעו כדברי זקן ממרא אמ' להן וחוזרין ואמרו להם דשוב לא יהיה נידון כזקן ממרא, ואם לא ישמעו כמותו אלא בהפך נכנסין עוד לפני ב"ד שעל פתח העזרה לידע את דעתם, ואם לאו באין לב"ד הגדול, ואם לא שמעו כדעת הזקן ממרא, שחולקין עמו שוב אינו רשאי להורות כדבריו, ואם משחזר לעירו הורה לעשות מעשה להקל או להחמיר חייב מיתה, אבל אם לא הורה על ידי מעשה אלא ששונה לתלמידיו פטור דהא אשר יעשה [כתיב] והרי לא עשה מעשה. תלמיד שהורה לעשות פטור, כלומר תלמיד [שלא] (ש)הגיע להוראה ונחלק על ב"ד שבעירו ובאו לפני ב"ד הגדול ושאלו ואמרו לו שהוא טועה וחזר לעירו והורה כבתחלה פטור שאין להם לסמוך על הוראתו והתורה לא חייבה אלא מומחה ומופלא לב"ד כי יפלא במופלא שבב"ד הכתוב מדבר למעוטי תלמיד ונמצא שחומרו קולו כלומר חומר שהחמיר עליו שאינו ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים נעשה לו קולא לפוטרו מן המיתה.
<h2>דף פח:</h2>
חומר בדברי סופרים מדברי תורה וכו' האומר אין תפילין מדברי תורה כלומר זקן ממרא שהיה עוקר מצות תפילין מן התורה לגמרי פטור מן המיתה לפי שאין זה הוראה אלא טעות ולא היה לשום אדם לסמוך עליו דזיל קרי בי רב הוא, ה' טוטפות בזה יש הוראה אע"פ שאין דבר זה אלא להוסיף על דברי חכמים חייב שמדרש חכמים הוא לטוטפות לטוטפות הרי כאן ארבע ויש בה להוסיף על מה שפרשו חכמים ובאותו תוספות נפסל הראשון.
<h2>דף פט.</h2>
אין (ממתינין) [ממיתין] אותו (אלא) [לא] בב"ד שבעירו (וכו'). לפי שצריך להשמיע מיתתו לרבים (ליכא) שלא יעשה האדם עוד כן, ולא בב"ד שביבנה, כלומר אם נשאלו לב"ד שבלשכת הגזית ואמ' להם ומיחו בידו שלא להורות עוד וחזר לעירו ושהא ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדין הבית קיים ואחר כך הורה כבתחלה אין (ממתינין) [ממיתין] אותו ביבנה ואע"פ ששם סנהדרי גדולה דהא סוף סוף אין ישראל נקבצין שם. ר' יהודה אומר וכי נאמ' וכל ישראל ישמעו [יראו] ויירא[ו] שיהיו רואים כולם במיתתו, הכרזה שאומרים פלוני מת בב"ד על שעבר עבירה כדי לרדות את אחרים.
נביא השקר זה המתנבא מה שלא שמע, כלומר לא שמע הוא ולא אחר כגון צדקיה בן כנענה שעשה קרני ברזל ואמר [מ"א כ"ב] כה אמר י"י באלה תנגח את ארם עד כלותם. ומה שלא נאמר לו, כלומר אע"פ שנאמר לחברו, מפרש בבריתא כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר [ירמיה מ"ט] כה אמר י"י הנני שובר את קשת עילם ראשית גבורתם ונשא חנניה בן עזור ק"ו בעצמו ומה עילם שלא בא אלא לעזור את כשדים אמר הב"ה הנני שובר את קשת עילם כשדים עצמם לא כ"ש אתא איהו לשוק התחתון ואמר [עי' שם כ"ח] כה אמר י"י ושברתי את קשת כשדים וכיון דאיתיהיב לאיניש למדרש ק"ו כמאן דאיתמרי לירמיה דמי נמצא שלא נאמר לו לחנניה בן עזור אבל לירמיה נאמר, ואפילו הכי נתחייב מיתה, כל אלו מיתתם ביד אדם ככתוב [דברים י"ח] אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע, אשר לא צויתיו לדבר זה המתנבא מה שלא נאמר לו, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם ע"ז, וכתיב ומת הנביא ההוא, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. אבל הכובש נבואתו כלומר שאינו רוצה להשמיע לאחרים מה שנאמר לו כגון יונה בן אמתי, והמוותר על דברי נביא כלומר שאינו חושש למה שמצווה אותו נביא הידוע וניכר לכל שהוא נביא האמת שיעשה מיד כגון חבריה דמיכה דכתיב [מ"א כ'] ואשה אחת מנשי בני הנביאים אמר אל רעהו הכני נא בדבר י"י וימאן האיש להכותו, ונביא שעבר על דברי עצמו כגון עדו הנביא דכתיב [שם י"ג] כי כן צוה אותי בדבר [ה' לאמר] לא תאכל לחם ולא תשתה מים ולא תשוב (ללכת) בדרך אשר הלכת, וכתיב ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר י"י לאמר השיבהו לביתך ויאכל לחם וישתה מים כחש לו, וכל אלו מיתתן בידי שמים וכתיב [דברים י"ח] והיה האיש אשר לא ישמע את דברי וכו', קרי ביה אשר לא ישמיע הינו כובש נבואתו שאינו רוצה להשמיע לאחרים נבואתו, וקרי ביה אשר לא ישמע כלומר שהוא עצמו אינו נשמע לעצמו, הינו עובר על דברי עצמו (וקרי ביה אשר לא ישמע כלומר שהוא עצמו אינו נשמע לעצמו הינו עובר על דברי עצמו) שאין אחרים שומעין הינו מוותר על דברי נביא, וכתיב אנכי אדרוש מעמו, הינו מיתה בידי שמים. והמתנבא בשם ע"ז, ואע"פ שאינו בא לסתור את התורה אלא לחזק המצות חייב מיתה בידי (שמים) [אדם] דכתיב [שם] ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, וכתיב ומת הנביא ההוא, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. והבא על אשת איש (וכו') כיון שנכנסה לרשות הבעל כגון שמסרה האב לשלוחי הבעל ועדיין היא בדרך תו לא קרינא בה אל בית אביה שתהא היא ובועלה בסקילה אלא שניהם בחנק כאילו נכנסה לחופה ונבעלה. וזוממי בת כהן ובועלה, אע"פ [שבכל] מקום כל הזוממין מקדימין אותו כשנמצאו נידונין הן לאותה מיתה שהיו ממיתין את הנידון אם חמורה חמורה ואם קלה קלה חוץ מעדים המעידים שקר על בת כהן נשואה שזינתה שמיתתה בשרפה אע"פ שדינו כן לדון אותה בשריפה אבל (אם) הן אינן נידונין אלא בחנק לפי שדינן להיות נידונין כדין אותו בועל שהיו מעידין שנאף עמה דכתיב [שם י"ט] כאשר זמם לעשות לאחיו, ולימא לעשות ולישתוק לאחיו למה לי ודינו בחנק כדין כל בועל נשואה, וכן העדים דינן בחנק דאע"פ שכל הבועלין נידונין במיתה כנואפת אבל בבת כהן לא דכתיב [ויקרא כ"א] באש תשרף היא בשריפה ואין בועלה בשריפה אלא כדין נשואה בת ישראל דהינו חנק אבל ארוסה בת כהן בין היא בין בועלה בין זוממיהן בסקילה חמורה (והשתא ארוסה בת דהא קימ' לן דסקילה חמורה) השתא ארוסה בת ישראל בסקילה ובת כהן דעדיפא מינה שכן מחללת בית אביה היא בשריפה. והאי דנקט בעדים זוממין לשון מקדימין משום דהא קימא לן [מכות ה' ע"ב] הרגו אין נהרגין אבל לא הרגו נהרגין דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות כלומר לעשות ולא עשה נמצא שהעדים הזוממין הן מוקדמין למיתה קודם אותו שהעידו עליו שאם קדם הוא למיתה לא היו נהרגין ואע"ג דאיכא למדרש ק"ו הא קימא לן דאין עונשין מן הדין.
<h2>דף צ.</h2>
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו', מעיקרא מיירי בארבע מיתות ואזיל ומפרש להו לכולהו והדר מפרש הני שאין להם חלק לעולם הבא ואחד מינייהו אנשי עיר הנדחת שהן נידונין באחת מארבע מיתות ב"ד כדקא חשיב להו בפרקין דלעיל של אלו הן הנשרפין שהתחיל לאחר שריפה [ע"ו ע"ב] ואלו הן הנהרגין רוצח ואנשי עיר הנדחת, וכבר פירש הלכות רוצח ובסוף פרק זה יפרש הלכות עיר הנדחת. האומר אין תחיית המתים מן התורה, כלומר שכופר במדרשים דדרשינן בגמ' לקמן ואע"פ שהוא מודה ואמ' מאמין אני שיחיו מתים אלא דלא רמיזה באוריתא דכופר הוא לגמרי חשבינן ליה הואיל ועוקר מן התורה מה לנו ולאמונתו כיון שלא יש לו ראיה מנין הוא יודע שכן הוא הילכך כופר גמור הוא, וכיון שהוא כופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא. והאומר אין תורה מן השמים, בבריתא תני [להלן צ"ט ע"א] כי דבר י"י בזה זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אומר כל [ה]תורה מן השמים, חוץ מפסוק אחד או הלכה אחת שמשה מפי עצמו אמרה זהו כי דבר י"י בזה, ד"א כי דבר י"י בזה זה אפיקורוס, ומפורש בגמרא זה המבזה תלמידי חכמים אי נמי זה המ[ב]זה חברו בפני תלמידי חכמים אי נמי דאמרי מאי (אמרו) [אהנו] לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו. ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה שדורש בהגדות של דופי, ואומר למה היה צריך פסוק זה בתורה. ספרים החיצונים כגון ספרי מינים. והלוחש על המכה, מוקים לה בגמרא ברוקק, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה משום בזיון אבל בלא רקיקה איסורא הוא דאיכא לפי שלא ניתנו דברי תורה לעשות מהם קרדום אבל (איש) [אינו] נענש כל כך שלא יהא לו חלק לעולם הבא. שלשה מלכים וארבעה הדיוטות, אע"פ שהיו מלכים הרבה רשעים והדיוטות אחרים מלבד אלו לא קא חשיב אלא הני משום שהיו חכמים גדולים ודרשנים והיו מכירים וכופרים.
<h2>דף צא:</h2>
גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל כל המונע הלכה מפי תלמיד מורשה היא להם מונע בר ואין בר אלא תורה דכתיב [בראשית מ"ה] בר ולחם, ותורה נקראת לחם דכתיב [משלי ט'] לכו לחמו בלחמי.
<h2>דף צב.</h2>
כי מרחמם ינהגם, כלומר מי שמרחם עליהם ואינו מטיל עליהם על העולם אם יוכל להנצל בכל צדדים ינהגם לעולם הבא. כל חשך טמון לצפוניו, כלומר כל בית שעומדת בחשך ושאינו מדליק נר ללמוד תורה לאורו מה דינו תאכלהו אש לא נופח. אין שריד לאכלו, כלומר כל מי שאין בשעת אכילתו מהנה שריד דהיינו תלמיד חכם על כן לא ירבה טובו, יחיל כמו יצליח. כל מי שאינו משייר פת על שולחנו וכו', לפי שדרך העולם שאחר שאכל הוא חותך חתיכות לצורך העניים מן הלחם הנשאר על השולחן, וכשעינו צרה שאינו משים לחמים מרובים על השולחן אלא כשיעור מהו שצריך לאנשי ביתו בצמצום נמצא שאינו נותן דעתו על העניים העומדים בשער ואם ישאלו ממנו ירע עינו להתחיל לכתחלה לפרוס להם לחם אחר וכ"ש אם אין לו עוד בבית לחם אחר, כלומר שקונה אותו בצמצום מן השוק אלא כשנשאר פתיתין על השולחן אין עינו צרה בהם ונותן לעניים. קשתו ננע(ל)[ר]ת כלומר ייסורין באין על אבר שלו שנאמר [חבקוק ג'] עריה תעור קשתך, כלומר בעבור שתעמוד עריה דהינו ערום ויכול להסתכל בערוה תעור קשתך, מלשון [תהלים קל"ז] ערו ערו עד היסוד בה. הוי קבל וקיים, כלומר הוי שפל ותתקיים, לפי שכל שמתנהג בשררה אינו מאריך ימים כדחזינן ביוסף שלא האריך אלא מאה ועשר שנים, ומצינו שנות לוי שהיה גדול ממנו שחיה יותר ממנו דכתיב [שמות ו'] ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה, הא למדת שהשררה מקברת את בעליה.
<h2>דף צט.</h2>
המבזה את המועדות, כלומר שמכוין מלאכתו לעשותה במועד ואע"פ שאינו דבר אבד. והמגלה פנים בתורה, שדורש בהגדות של דופי למה הוזכר [בראשית ל"ו] ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פלגש וגו', [שם י"ב] ואת הנפש אשר עשו בחרן, כלומר שהורם ללכת בדרך ישרה.
<h2>דף צט:</h2>
מאי אהנו לן רבנן, כלומר אם חכמו לעצמן לבדן הועילו שמעולם לא התירו לנו את השרץ ולא אסרו לנו בר יונה, כלומר מה שנאסר לנו מימות משה הן אוסרין לנו ומה שהותר לנו הן מתירין אותו כלומר מה תועיל לנו חכמתם הלא די(ן) לנו בחומש לבדו, (כלומר) [ק' ע"א] כגון דאמרי הני רבנן (הני רבנן) כלומר כאדם שאומר אותן תלמידי חכמים והוא לשון ביזוי שהיה לו לומר רבותינו שבמקום פלוני אם הם שוין יותר ממנו.
<h2>דף ק:</h2>
ספרי מינין, ספרי גוים. רב יוסף אמר בספר בן סירא כלומר ספר בן סירא קרוי ספרים החיצונים לפי שיש בהם דברי הבאי ומביא את האדם לידי ביטול. זלדקן, מי שזקנו דלה וקלושה הוא בודאי, קורטמן הוא חכם וחריף ביותר, עבדקן שזקנו עבה, סכיס שוטה הוא, נפח בכסיה, לא צחי, כלומר מי שנופח בכוסו מפני (שרוצה) [שרואה] בו אופיא אשקומא בלע', לא צחי בידוע שאינו צמא, אמר במאי איכול, באיזה לפתן אוכל את הפת, סב לחמא מיניה, טול הלחם מידו מפני שאינו רעב שאילו היה רעב היה אוכל, ודאית ליה מעבראתא בדיקניה, שזקנו (מוחלט) [מחולק] שיש הפרש בין שבולת לשבולת כולי עלמא לא יכלי ליה בערמותו שמתוך שמחשב כל ימיו ערמות משים ידו לזקנו ומושך עד שנקרחה. מבראתא עבר, רוצה לומר מעבר אתא.
<h2>דף קא.</h2>
והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו, כלומר הקורא פסוק בקול רם לשחק בהם עם בני משתה אסור, אבל בזמנו כגון ביום טוב ונוטל כוסו בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מעניינו של יום מביא טובה לעולם.
וברוקק, שכן דרך מלחשים לרקק [קודם] הלחש ואסור להזכיר פסוק של תורה על הלחישה, ויש לוחשין שרוקקין אחר לחישה ומזכירין שם שמים בלע', אפילו בנגע צרעת כלומר אפילו לוחש דלית בה שם שמים על הרקיקה שקורא פסוק נגע צרעת לשם רפואה אין לו חלק לעולם הבא, אפי' ויקרא אל משה שאין בו לא חולי ולא נגע דאין ראוי ללחוש על המכה ואין מזכירו לשם רפואה אלא כסבור הוא להנצל בזכות דברי תורה שהוא מזכיר אסור ללוחשן, ור' יוחנן אזיל לטעמיה שלא נאסר כל כך שאין לו חלק אלא בפסוק שיש בה שם שמים, ורב פליג עליה. [שבועות ט"ו ע"ב] שיר של פגעים, והוא מי"א מזמורים שאמר משה וזה אחד מהם (יותר) [יושב] בסתר עליון וגו' ובימי עזרא (אסרו) [אמרו] שיר של פגעים ואמרו מה רבו כשהיו גוים צרים ליהודה ובנימין היו אומרים כל אילו המזמורים בשעה שהיו בונין בני הגולה את החומה שנ' [נחמיה ג'] היהודים האמללים מפני הצרים, לשון אומלל. מסדר לכל הני קראי וגאני (דאמרי') ואמרן על מטתו (ודרשי') [ומקשינן] אסור להתרפאות בדברי תורה, להגין שאני, כלומר דמותר לומר דברי תורה להגין שלא יבואו עליה יסורין, כגון דאית ליה מכה אסור, לומר דברי תורה להתרפאות ממנו, ומתמהינן אי אית ביה מכה וכו', אבל בלא רוקק איסורא איכא אי איכא מכה, אבל בלא מכה מותר לכתחלה כדי להגין. סכין ומ[מ]שמשין כדרך שעושין הרפואה שממשמשין על בני מעים של חולה, ובשבת אין כאן משום רפואה דסיכה איתקש לשתייה. ולוחשין על הנחשים ועל ה[ע]קרבים בשבת כדי שלא [יזיקו] את הרבים ואין בכך כלום. כלי על גבי העין, שכן דרך כלי מתכות ליתן על גבי העין כדי לקרר העין, אי נמי כעין שעושין לאדם שחש בעיניו ומקיפין עינו בטבעת כלי הניטל כגון סכין ומפתח וטבעת. אין שואלין בדבר שדים בשבת, שכן עושין לאדם כשאובדין דבר ושואלין בדברי שדים והן מגידין ואסור לעשות בשבת משום [ישעיה נ"ח] ממצוא חפצך, ואף בחול אסור לשאול לשדים משום סכנה שפעמים שמבקש השד להזיק ונעשה לו נס ובלעתו הארץ. סך ואחר כך ממשמש (הרי) [הוי] שנוי דבחול דרכו (למשמך) [למשמש] ואחר כך לסוך. שרי שמן, יש מעשה שדים ששואלין על ידי שמן והינו שרי בוהן והינו דקארו להו שרי שמן, ויש ששואלין בשפופרת של ביצה וקארי להו שרי ביצים, אלא שמכזבין, ולכך נמנע מלשאול בהם.
<h2>דף קז:</h2>
לא ידון רוחי באדם לעולם, כלומר דריש ידון כמו מלשון נדנה.
<h2>דף קי.</h2>
כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, כלומר כל המחזיק אע"פ שהדין עמו עובר בלאו דהא כתיב [במדבר ט"ז] ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, ולא רצה להחזיק במחלוקת והלך לקראתם כדי שיחזרו בהם שאם לא הלך שם היה עובר שהיה מחזיק במחלוקת כמו שהיו קרח ודתן ואבירם, ומשום הכי הזהיר הכתוב [שם י"ז] ולא יהיה כקרח וכעדתו. [שם כ'] המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל על י"י ואע"פ שלא רבו אלא עם משה מעלה עליהם הכתוב כאלו רבו כלפי מעלה כיון שרבו על משה רבן. [שם כ"א] וידבר העם באלהים ובמשה, ש"מ שקשה בעיני השם כשאדם מהרהר על רבו וחושד אותו כאילו דבר כלפי מעלה שהרי הזכיר בפסוק שכינה ובמשה לפי שבדבר אחד חוש(ב)[ד] אותו שאם היו שני דברים שאינן שקולין כיון שהזכיר הגדול לא היה לו להזכיר הקטן אלא ש"מ שהדבר שקול לפי שמורא רבו אינו אלא כמורא שמים, והינו דאמרינן [אבות פ"ד מי"ב] ומורא רבך כמורא שמים.
<h2>דף קיא:</h2>
אנשי עיר הנדחת מקרבך, הא אין נהרגין עד שיהיו המדיחין מאותה העיר אבל לא מעיר אחרת שאם היו מעיר אחרת דין יחידין יהבינן להו ונידונין בסקילה, וממונן פלט דהא כתיב [דברים י"ג] מקרבך ועד שיודח רובו, אבל מיעוטן (אע"ג דרוב העיר) דין יחידים יהבינן להו. אנשים ולא נשים דאי הוו נשים דין יחידים יהבינן להו. החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי (אנו) [אלו] מצילין אותה, כלומר שיירה של סוחרים שעברה בתוך העיר ונתעכבה בתוכה עד שלשים יום ואחר כך הודחו בני העיר ונשתיירו מיעוטן מצרפינן הני [ל]מיעוטא ונעשו נידחין מיעוטא ודין הוא שממונם פלט על ידי החמרת והגמלת [וה"ה ד](ו)מצרפינן לרובא אם הודחו עמהן וגורמין להחרים ממונם אלא סתמא דמילתא נקט דמסתמא (לא) שיירה החמרת והגמלת אין דעתה מעורבת עמהם שאינן מבני העיר. ה"ג החרם [אותה] ואת כל אשר בה מכאן אמרו נכסי צדיקים שבתוכה (אין) אבודין עמהם ושל רשעים בין מתוכה בין מחוצה לה אבודין, ומפרש בבריתא מה טעם אמרה תורה דנכסי צדיקים שבתוכה אבודין הלא לא הודחו עמהן, ומשיב דמי גרם להם (שידונו) [שידורו] [ב]עיר שמקטנותם הם רשעים אלא ממונם לפי שהיתה אותה העיר מקום ריוח הילכך דין הוא שנקנוס את ממונם שגרם להם לדור שם, אבל אם היתה לצדיקים שבתוכה ממון מופקד ביד אחרים ניצל אותו ממון דהא כתיב [שם] אשר בה וליכא, ולרשעים בין מתוכה בין מחוצה לה אבודין, כלומר ובלבד שיהא הממון המופקד נקבץ נכסיו בתוך אותה העיר דכתיב [שם] ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה. אין לה רחוב, כלומר שכל העיר בנויה ואין שם מקום שיוכל לקבץ שם כל שלל העיר ולשרפם שם עושין לה רחוב, כלומר מפילין מן הבתים אחת או שתים ומפנים את כל האבנים משם ונעשה לה רחוב, ואם היה רחובה חוץ לעיר בסמוך לחומה כונסין אותו לתוכו, כלומר נעשה לה רחוב חומה סביב ועושין פרצה בחומה שהיה לה כבר כנגד אותה רחוב נמצא שאותו רחוב מן העיר הוא. שללה ולא שלל שמים, כלומר דשלל שמים פלט מכאן אמרו הקדשות שבתוכה יפדו, כלומר אין נשרפין אלא הן כשאר הקדש דצריך פדייה דהא שלל שמים הן. ויש מי שמפרש שפודין אותם גזבר הקדש בדינר של חולין ואע"פ שהן שוין מנה דהא הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול[ל] ואותו דינר אזיל לאיבוד כלומר יקבר ולא יפסיד הקדש כל כך אלא אותו דינר ומן הדין אפילו אותו דינר לא היה צריך להפסד דהא שלל שמים מקרי קדשי בדק הבית אלא משום דהוה מאי(ש)[ס] שהיה בתוך העיר כשהודחו פודין קדושתו על דבר מועט וחוזרין גזברין ומוכרין אותן פירות או עצים לבנייני הדיוט למקום אחר אבל לא יעשה הן עצמן בדק הבית משום דמאיס, ובבריתא תני קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו קדשי מזבח ימותו ולא מיבעיא חטאות דימותו דהא חטאות דמתו בעליהן הן, (לא) [אלא אפילו שאר קדשים נמי ימותו ו]לא יקרבו משום דמאיסי דכתיב [משלי כ"א] זבח רשעים תועבה ואע"ג דנשתנו, כלומר דלא סגי להו בירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה משום דמאיס דמיהם להקרב על גבי המזבח, הילכך ימותו, כלומר כונסין אותן לכיפה ומרעיבין אותן עד שיוקטן מעיינן ואחר כך מאכילין אותן שעורים וכריסן נבקעת, אבל לגבי קדשי בדק הבית לא מאיס דמיהן ליקח מדמיהן עצים ואבנים אחרים לצורך בדק הבית. ותרומות ירקבו, בגמרא מוקים לה בתרומה ביד כהן דממון כהן הן וחל עליה איסור עיר הנדחת, ונהי דבשריפה לא הויא עם שאר שללה דהקדש איקרי ולא מזלזלינן בה כולי האי. ומעשר שני אע"ג שהוא נאכל לישראל הואיל וקדש [א]יקרי לא אמרינן ישרף אלא יגנז וכמו כן בכתבי הקדש יגנזו. כליל לי"י אלהיך, אמר ר' שמעון [אמר הב"ה] אם אתה עושה דין בעיר הנדחת אני מעלה עליך כאילו הקרבתם לפני עולה שהיא כליל כדכתיב [שמות ל"ב] מלאו ידיכם לי"י כי איש בבנו ובאחיו. והיתה תל עולם, כלומר כיון שקורות הבתים והעליות והדלתות ומפתן הבתים צריך להפיל ולקבץ אותם לתוך רחובה ולשרוף (כלומר) נמצא שהיא תל עולם, כלומר שהיא (רחבה) [חרבה] לא תבנה עוד, ר' יוסי הגלילי סבר מדכתיב עוד משמע לרבות אתא שאפילו שום הנאה מועטת אסור ליהנות ממנה כגון לעשות ממנה שדה או גנה או פרדס, ור' עקיבא [סבר] לא אתא עוד לרבות אלא דומיא דמעיקרא דהינו בנין בתים אבל להנאה אחרת משתרי, ובבריתא תני שאם היו בה אילנות מחוברין אינן צריכין לתלוש ולשרוף משום דכתיב תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה אבל כל שאר עצים שכבר היו תלושין אע"פ שהיו מחוברין בבנין בקירות הבית ובמפתן הבית טעונין שריפה (כאן) [שאין] זה מחוסר אלא קביצה לחודה ולא מיקרי האי תלישה ועל ידי דבר זה נעשית היא תל עולם ואין אדם ובהמה דר בתוכה. נסתלקו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם.
<h2>דף קיג.</h2>
[ירושלמי פ"י ה"ח] אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא שאינו מתכוין לקבוע עצמו שם, ולכיבוש הארץ, אי נמי מותרין אתם לכבשה ולהרוג הכל ולעמוד בה ולהתישב בה שלא נאסר בה ישיבה של קביעות [אלא כשהיא] ביד ערלי לב וערלי בשר.
